היום לציון היציאה והגירוש של יהודים

יוצאי ארצות ערב ואיראן

"אשאג שאגה מרה כלביא יום חג תורתי נהפך לאבל": מאורעות הפַרְהוּד בעיראק

הלכי רוח פרו-נאציים שנשבו בעיראק מראשית שנת 1941, הובילו לפרוץ מאורעות הפַרְהוּד  – הפוגרום שנעשה ביהודי בגדד בחג השבועות באותה השנה (ו' בסיוון–ז' בסיוון תש"א, 1–2 ביוני). במאורעות שנמשכו יומיים נרצחו 179 יהודים, וכ – 2,100 נפצעו. לפחות 242 ילדים היו ליתומים.  רכושם של כ 50,000 יהודים נבזז.

מאורעות הפַרְהוּד ערערו את תחושת הביטחון והשייכות של יהודי עיראק שעד אז ראו עצמם עיראקים לכל דבר. ביטוי לתחושות אלו אנו מוצאים בקינות שהופצו בקרב יהודי בגדד בעקבות אירועי "ההרג השבי והביזה שנעשה ביהודי בגדד". בתמונה מימין שיר קינה שחובר על ידי שלמה בן צאלח שלמה (1896 – 1961) בעקבות הפוגרום בחג השבועות. מילות הפתיחה של הקינה: "אשאג שאגה מרה כלביא / אקרע בגדי וסגור לבבי" מתכתבות עם דימויים מספר ישעיהו ומתהילים.

משפחת זביב, בדרך מצנעא למחנה הפליטים בעדן

הצילום המפורסם של זולטן קרוגר, מתעד משפחה יהודית אחת, שעושה את דרכה ברגל מצנעא שבתימן, אל מחנה הפליטים בעדן, ומשם אל מדינת ישראל.

התמונה, אשר צולמה בנובמבר 1949, לוכדת רגע היסטורי: בני המשפחה צועדים לפנים, ארשת פניהם אומרת נחישות וציפיה, מהולה אולי בדאגה. הם מותירים מאחוריהם את המדבר, ופניהם מופנים אל עברינו, המתבוננים, ואל העתיד. הקומפוזיציה של הצילום סימטרית ומאוזנת: מימין, דמויות נשים לבושות בשחור, ומשמאל דמויות של גברים, עטויים בלבן. הפרטים הנוספים שבצילום מסגירים את הדרמה ההיסטורית: אחדות מהדמויות אוחזות בזרועות ילדיהם, ואילו הדמות של האישה במרכז אוחזת בידה תינוק עטוף בחיתולים. דמות של אישה נוספת, אוחזת בזרועותיה צרור; מאחיזתה אותו סמוך אל לוח לבה אפשר לנחש שמדובר בדבר מה יקר ערך, אולי חפץ סנטימנטלי או זכרון מוחשי מהעבר שהותירו מאחוריהם.

במרכז התמונה בולטת דמותו של אב המשפחה: בידו הימנית הוא אוחז בידה של בתו הקטנה, ואילו בידו השמאלית, סמוכה אל לבו, מגילת ספר תורה עשויה מקלף. המגילה, שמזדקרת בלב הצילום, מגלמת את מסורת האבות, ומציעה מניע מרומז לעלייתם של בני המשפחה ארצה.

ומה עושה הגמל שבתמונה? בין הדמויות, מאחוריהן, מציצה דמותו של גמל, שהודות לכושר עמידתו בתנאי חיים קיצוניים, זכה לכינוי "ספינת המדבר". בעמידתו הקפואה, מדגיש הגמל את התנועה ואת הליכתן הנחושה של הדמויות שבצילום.

בשל איכויותיה המפורטות לעיל, הפכה התמונה לאיקונית. אולם, מעבר להיותה סמל ליציאת היהודים, התמונה מתארת את סיפור היציאה של משפחה אחת, משפחת זביב, שהגיעה בשנת 1949 מצנעא למדינת ישראל והשתרשה בה. צאצאי משפחת זביב חיים היום ביישובים שונים ברחבי הארץ. משמאל לימין: עזרא, זכריה ז"ל, יונה, סבא מורי חיים ז"ל [ראש המשפחה, מחזיק בספר התורה], סבתא סעדה מזל ז"ל, התינוק רחמים, שושנה כלף אחותה של סבתא מזל, ולצדה, בקצה השורה משמאל: סבתא רבא לולווה דהרי ז"ל.

ד"ר ימית רחמן-שרירא

פרטים ועדות: אביחי כהן, נכד המשפחה

פגישת הנסיך מווילס ונשיא קהילת יהודי עדן, 1921

תמונה זו, אשר צולמה בעדן ביום שבת בחודש דצמבר 1921, מתעדת את הפגישה בין הנסיך מווילס (יורש העצר הבריטי), לימים אדוארד השמיני, לבין בנין מנחם משה, נשיא הקהילה היהודית בעדן. הפגישה התקיימה במסגרת מסעו של הנסיך לארצות האימפריה הבריטית במזרח. עם רדתו של הנסיך מהאניה נערכה לכבודו קבלת פנים מלכותית על ידי המושל הבריטי ונכבדים מבני המושבה: מוסלמים, הודים, אירופאים. היהודים, שהיו מנועים מלהגיע לקבלת הפנים בנמל מפאת קדושת יום השבת, התאספו ברוב עם בפאתי הרובע היהודי. במהלך הסיור במושבה, בשעה שעבר מתחת לשער מרשים העשוי בדים ומרבדים, עצר הנסיך לקבל את ברכתו של ראש הקהילה היהודית ולכבד את נתיניו.

במרכז הצילום ניתן להבחין בנסיך, לבוש במדי צבא בהירים, חבוש כובע קסקט. בני לווייתו לבושים במדים תואמים. מולם, ראש הקהילה היהודית ובני עדתו, לבושים במיטב מחלצות השבת. המבוגרים שבקהילה עוטים לבוש מסורתי לבן בהשפעה הודית, ואילו הצעירים לבושים חליפות מערביות בהשפעה בריטית. על ראשי היהודים כולם תרבושים בהשפעה ים תיכונית. דש בגדו של בנין מעוטר בשתי מדליות, בהן זכה בשל פועלו למען האימפריה הבריטית. בתווך בין הנסיך לבין בנין עומד אחיינו, טוב משה (סבא רבא של כותב שורות אלו). נשות הקהילה נפקדות מהצילום, היות והקהילה היהודית בעדן הייתה דתית ושמרנית. אולם, אל חשש, הנשים התקבצו במרפסות שמעבר לרחוב, בבניינים שצפו אל האירוע המרשים.

ברקע הצילום, הבנין המפואר, אשר מקושט בקשתות ובעיטורים הוא בית הספר "המלך ג'ורג' החמישי לבנים יהודים", שנבנה בשנת 1912 על ידי יהודה מנחם משה, אחיו של בנין. בית הספר נקרא על שם המלך, אביו של הנסיך, כאות הוקרה לביקורו בשנת 1911 במושבה עדן.

בית הספר נשרף בפרעות נגד היהודים בשנת 1947.

דני גולדשמיד, בית מורשת יהדות עדן

"I will roar bitterly like a lion; the holiday of the Torah has turned into mourning": the Farhud events in Iraq.

Pro-Nazi sentiments that prevailed in Iraq from the beginning of 1941 led to the outbreak of the Farhud events – the pogrom that was carried out against the Jewish population of Baghdad, Iraq, on 1–2 June 1941, during the Holiday of Shavu'ot (the Feast of Weeks). During this two-day pogrom, 179 Jews were murdered, and approximately 2,100 were injured. At least 242 children lost their parents and became orphans, and the property of about 50,000 Jews was looted.

Whereas before the pogrom of the Farhud, the Iraqi Jews considered themselves Iraqis in every respect, these events have severely undermined the Jews' sense of security and belonging. An expression of these feelings is found in lamentations that were spread among the Jews of Baghdad following the "killing, capture, and looting of the Jews of Baghdad."

In the photo is a song of lament composed by Shlomo ben Saleh Shlomo (1896 - 1961) following the Shavuot pogrom. The opening words of the lament: "I will roar bitterly like a lion / I will tear my clothes and close my heart" correspond with literary images from the books of Isaiah and the Psalms.