מרוקו

כאשר כתב הרב יוסף משאש (1974-1892) את ספרו הגדול והחשוב אוצר המכתבים, לא יכול היה להתעלם מניסיונות של בני משפחתו לעלות לארץ ישראל למן המאה השמונה-העשרה ועד שנות השישים של המאה העשרים.. הוא עלה ארצה בשנת 1965 במסגרת מבצע יכין. מדבריו ניתן להסיק כי מניעי העלייה  היו  שילוב של שלושה מרכיבים: המצב המדיני, גילו של המועמד לעלייה וחישובי הקץ. רוב העליות לא היו ספונטניות. בעוד העלייה של המאה התשע-עשרה הייתה עלייה של בודדים, בדרך כלל מבוגרים, והשפעת עלייתם על כלל הקהילה הייתה קטנה, העלייה במבצע "יכין" (1964-1961) הביאה לסיום הנוכחות היהודית במרוקו.

בשנת 1947 מנתה הקהילה היהודית במרוקו מנתה מעל 200,000 יהודים והתאפיינה בפיזור גיאוגרפי גדול ובזהויות שונות: מרוקנית יהודית, ספרדית יהודית וברברית יהודית. עד לשנת 1945 ליהודי מרוקו לא הייתה הנהגה מרכזית ולכל קהילה היה ראש קהילה.

עלית היהודים במאה ה 19: שלושה גלי הגירה

מנתונים שאספה החוקרת מיכל בן יעקב אנו למדים על שלושה גלי עלייה במהלך המאה התשע עשרה: הראשון, לאחר כיבוש אלג'יריה. השני, בשנים 1864-1855. השלישי   בשנות השבעים. רוב העולים הגיעו מערי פנים הארץ (פאס ומכנאס) ודרומה. בין העולים היו גם רבנים, שהבולטים בהם הם הרב יעקב אביחצירא, שנפטר בדמנהור שבמצרים בשנת 1881, וקברו הפך למקום עלייה לרגל ליוצאי מרוקו, והרב דוד בן שמעון, הידוע בכינויו הצוף דבש, שעלה ארצה בשנת 1854 והיה למנהיגה של עדת המערביים בירושלים. בשנת 1838 טבעה ספינת עולים ממרוקו מול חופי חיפה. בין העולים בספינה זו היו בני משפחת שלוש, ממחדשי היישוב היהודי ביפו.

עלית היהודים במאה ה 20: חמישה גלי הגירה

את העלייה במאה העשרים אפשר לחלק לחמש תקופות משנה. הראשונה היא גל העלייה בשנים 1921-1920; עלייה זו נכשלה ומרבית העולים חזרו לארץ מולדתם. השנייה, בשנים 1947-1920, שבהן התמעטה מאוד העלייה ממרוקו. השלישית בשנים 1949-1947, שבהן לקחה יהדות מרוקו חלק מרכזי בעלייה הבלתי-לגלית. הרביעית, היא תקופת העלייה הגדולה של עשרות אלפים בשנים 1956-1949, ובה התקיימה הסלקציה בעלייה, והאחרונה היא בשנות השישים במסגרת מבצע יכין.

1. בשנים 1921-1920 עלו ממרוקו כמה מאות יהודים, שרובם חזר למרוקו תוך זמן קצר. עיקר העלייה היה מצפון מרוקו. שלושה גורמים לעלייה זו: הציונות, המצב הכלכלי והקשר המסורתי –דתי לארץ ישראל. הצהרת בלפור התקבלה במרוקו בשמחה, כמו בכל העולם היהודי. פיוטים נכתבו לכבודה, וחלק מהרבנים התייחסו אליה כאל "אתחלתא דגאולה". הצהרת בלפור והחלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל יצרה תחושה של פעמי משיח ואמונה כי בארץ ישראל מתרקמת ישות מדינית משמעותית. אך היו כנראה גם מניעים כלכליים להגירה זו.

2. בשנים 1947-1920 התמעטה העלייה ממרוקו בשל מדיניות השלטון הצרפתי שאסר על ציונות ועלייה לארץ וגם לכישלון העלייה של ראשית שנות העשרים הייתה השפעה. זאת ועוד, הכניסה לארץ ישראל הייתה מותנת בקבלת אישור עלייה והתנועה הציונית לא ראתה בשנים אלה ביהודי מרוקו את המאגר האנושי שממנו ייבנה היישוב בארץ. לבסוף השלטון הקולוניאלי עורר תקוות לשינוי המעמד המשפטי, לשיפור המצב הכלכלי והביטחון האישי. כל אלה יצרו תנאים נוחים למדי לקיום יהודי במרוקו, דוגמת מצב היהודים באלג'יריה ובתוניסיה.

3. בשנים 1949-1947 עלו לארץ מעל 15,000 איש ואישה, כשבעה אחוזים מיהודי מרוקו. ממדי העלייה האלה מלמדים על עצמת התהליכים שהביאו לעלייה. זאת ועוד, העלייה הייתה בלתי-לגלית הן ביציאה ממרוקו, הן בניסיון להיכנס לארץ ישראל באניות מעפילים, ובהן האניות יהודה הלוי (מאי 1947) ושיבת ציון (יולי 1947)  

רוב העולים בעלייה הבלתי-לגלית מצפון אפריקה הגיעו ממרוקו.ייתכן שיש לחפש את המניעים בתהליך הדה קולוניזציה של צרפת ממרוקו ובאכזבה מהתנהגות צרפת במהלך המלחמה. למניע המשיחי והציוני היה מקום מרכזי במניעי העלייה. ביטוי למניע זה ניתן למצוא במכתבו של אפרים פרידמן, אחד משליחי ההעפלה המרכזיים שפעל בתקופה. כך הוא כתב במכתבו ליצחק טבנקין:

אני כותב לך ברכבת. כותב לך בפשטות ככל העולה על לבי. טבנקין, לו יכלתי לשתף אותך בהרגשותי, לו יכולת לראות את אשר ראיתי ולשמוע את אשר שמעתי היית מבין לאמונתי העמוקה בגולה זו. נסעתי, בקרתי בערי השדה. ערים ועיירות. פה 500 יהודים. שם קהילה של אלפים. הייתי בבתים יהודים פשוטים, בשבת, בפסח ובחול. עליתי לתורה, שוחחתי ועל הכל שמעתי. כמה אהבה לארץ פועמת בלבם, כמה התמכרות למולדת. שדות בור לא זרענום והם הצמיחו צמח וירק. צמאי ידיעה, מלאי כמיהה […] יהודים רוצים לעלות בהמוניהם. מתכוננת פה ממש יציאת מצרים. [ארכיון התק"ם, יד טבנקין]

4. השנים 1949 – 1956 הן שנות העלייה הגדולה ממרוקו, שבמהלכן עלו ממרוקו 115,496 יהודים. בעליה זו התקיימה סלקציה של העולים. הקמת מדינת ישראל והפוגרום שאירע ב 7 ביוני 1948 באוג'דה ובג'ראדה, אשר במהלכו נרצחו 42 יהודים, היו מניע מרכזי בעליה זו. בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאותה, והיהודים חששו למעמדם במדינה החדשה, חשש שהתחזק גם עקב האירועים שהיו בעיר פְּטִיז'ן (כיום סידי קאסם) ב 3 באוגוסט 1954 ושבמהלכם נרצחו שבעה יהודים. זאת ועוד, ביולי-אוגוסט 1955 נגרמו נזקים לרכוש יהודי והיו אף פגיעות ביהודים בערים קזבלנקה, מזגאן וסאפי. הנה כי כן, התגובה הטבעית של היהודים הייתה ההגירה ממרוקו, וארץ ישראל הייתה יעד ההגירה.

5. מבצע "יכין", נמשך מ 27 בנובמבר 1961 ועד סוף דצמבר 1964. בתקופה זו עלו סך הכול 89,742 יהודים. על פי נתוני המוסד עלו בשנים 1963-1961, שהם 45 אחוז מכלל יהודי מרוקו אותה תקופה. העולים בשנת 1964 היוו 17.5 אחוז מכלל היהודים שנותרו במרוקו בשנה זו. מבחינת ממדיה דומה עלייה זו לעלייה הגדולה בשנים 1956-1949, אך בהתחשב בעובדה שמבצע "יכין" נמשך קצת יותר משלוש שנים, אפשר לומר כי מספר העולים בתקופה זו היה גדול הרבה יותר.

מבצע "יכין" התיימר להוציא את כל יהודי מרוקו ולכן לא הייתה סלקציה בעלייה, בניגוד לתקופת העלייה הגדולה. גם דרכי העלייה היו שונות. במבצע "יכין" יצאו העולים באניות ובמטוסים ללא הכנה, ובעלייה הגדולה הם נאלצו לעבור תחנות ושלבים שונים קודם לעלייתם. ולבסוף, אי אפשר להימנע מהאזכור כי עליית מבצע "יכין" נקלטה ללא ההדים הצורמים של קליטת העלייה בשנות החמישים.

המוסד וארגון העלייה של יהודי מרוקו לישראל

מאפיין אחר של התקופה הוא המקום המרכזי שהיה לנציגי המוסד בחיי הקהילה היהודית. המוסד פעל בשני מישורים: ארגון העלייה לארץ, ופעילות מודיעין. כדי לעמוד במשימות שלקח על עצמו היה המוסד מאורגן בחמש שלוחות (ההגנה העצמית, המודיעין, תנועות הנוער, העורף הציבורי והעלייה). למוסד היו עשרות שליחים בו זמנית, והוא נעזר ביהודים ברמות פעילות שונות: אנשי שטח ובכירים בקהילה, שפתחו נתיבים אל השלטונות ויצרו אווירה נוחה יחסית לפעילות המוסד.

ארגון העלייה החשאית חייבה שיתוף פעולה של גורמים רבים: מחלקת העלייה של הסוכנות, מוסדות הקהילה היהודית במרוקו וארגונים יהודיים בין-לאומיים. מבצעי העלייה היו מגוונים ומורכבים משלב הכנת העולים לעלייה, היציאה של העולים לרבות איסוף המודיעין הקשור במבצע, העברת המועמדים לעלייה אל חוף היציאה, העלאת היהודים אל הספינות.  

בין המבצעים של אותה תקופה: "אגוז", על שם הספינה שהעבירה מעפילים מאלחוסיימה לגיברלטר; "קוקוס", על שם האנייה שהעבירה עולים מנמל לראש למרסיי; "מורל", מבצע אווירי להעברת ילדים למחנה נופש בשוויץ. בנוסף ליציאה החשאית הייתה יציאה "חוקית" של יהודים באמצעות דרכונים מזויפים. לשם כך הקים המוסד מעבדה לזיוף דרכונים שכללה את כל החומרים והחותמות הנדרשות. עבודת הזיוף הייתה מושלמת. להיבט זה של העבודה ניתן להוסיף גם קניית דרכונים אמתיים ושוחד של בעלי תפקידים שונים כדי לזרז את מתן הדרכונים ליהודים. בינואר 1961 טבעה הספינה "אגוז" ועל סיפונה 44 מעפילים. רב החובל הספרדי ואחד המלחים ניצלו. כל השאר נספו. 22 גופות נסחפו אל החוף ונקברו. בסוף דצמבר 1980 קבעה ממשלת ישראל את יום טביעת אגוז כ"יום ההעפלה ולוחמי המחתרות בצפון אפריקה". בסוף 1992 הועברו גופות הנספים לקבר בישראל, לאחר שנים של ניסיונות חשאיים לשכנע את מלך מרוקו. פרשת טביעת הספינה היא סיפור אנושי טרגי של בודדים ומשפחות שביקשו לעלות ארצה. הפרשה הפכה לסמל המאבק של יהודי מרוקו לעלייה ולאטימות השלטונות המרוקאים.ממשלת ישראל והארגונים היהודיים הבין-לאומיים פתחו במבצע הסברה רחב היקף כדי לאפשר את עליית יהודי מרוקו.

לאחר טביעת "אגוז" חברו כמה גורמים שהביאו להחלטה להתיר את יציאת היהודים ממרוקו. חילופי דורות בשלטון במרוקו והמצב הכלכלי בה, הלחץ הבין-לאומי וההבנות בין המלך החדש למוסד היו הסיבות העיקריות להסכמה זו. בפברואר 1961 נפטר המלך מחמד החמישי ובמארס הוכתר בנו, חסן השני, למלך. המלך החדש הבין את חשיבות הקשרים עם ארצות הברית ואת יכולתם של הארגונים היהודים הבין-לאומיים לסייע להם. כדי שלא ייראה כאילו המלך התיר מיד את עליית היהודים, החל מבצע "יכין" שמונה חודשים לאחר הכתרתו, בחודש נובמבר, לאחר שהמוסד התחייב להפסיק את העלייה בחודשים אלה. כמו כן הופעל לחץ בין-לאומי פומבי על מרוקו לאחר טביעת "אגוז". ולבסוף, הסכמת המלך נבעה גם מההחלטה שארגון היא"ס, ארגון לא ציוני, יטפל בעלייה ממרוקו. למראית עין הוצהר כי היהודים יוצאים לקנדה, אך בפועל ידעו כולם כי יעדם האמתי הוא מדינת ישראל.

על פי נתוני המוסד חיו במרוקו ערב מבצע "יכין" 164,216 יהודים. חשיבותו הגדולה של המבצע הייתה בהוצאת רוב יהודי מרוקו. המפה הדמוגרפית של יהודי מרוקו השתנתה. מעבר לחשיבות הדמוגרפית הייתה למבצע גם חשיבות מדינית. בתקופה זו החל שיתוף פעולה מודיעיני ומדיני וחשאי בין ישראל לבין מרוקו.

פרופ' חיים סעדון

המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה ומכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח