כמרבית הקהילות היהודיות, שחיו למעלה מאלף וחמש מאות שנה בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה (המשרק והמגרב), יהדות אלג'יריה חדלה מלהתקיים. עשרות יהודים נותרו בה בלבד, ולרוב, אלה הן נשים יהודיות שנישאו למוסלמים (או להיפך). אף שהמגמה הזאת לדחוק החוצה את היהודים מארצות מוסלמיות לא פסחה על אף קהילה, יציאתם של כמאה ושלושים אלף יהודים נושאת כמה מאפיינים הייחודיים ליהדות אלג'יריה בלבד, הנגזרים, במידה רבה, מתולדותיה המיוחדים של קהילה זו, ובמרכזן, המעמד המיוחד שהיהודים נהנו ממנו עם הפיכתם לצרפתים לכל דבר ועניין.
יהודי אלג'יריה במאות ה-19 וה-20 וצו כרמיה
ב-1870, כארבעים שנה לאחר כיבוש אלג'יריה מידיה של הקיסרות העותומנית, שר המשפטים הצרפתי-יהודי, אדולף כרמיה, חתם על צו על-פיו הוחלף השלטון הצבאי באלג'יריה בשלטון אזרחי. כרמיה, שהיה קודם לכן נשיא "כל ישראל חברים", העניק לקהילה הילידית היהודית באלג'יריה, שמנתה באותה תקופה כשלושים אלף נפש, אזרחות צרפתית וזכויות פוליטיות מלאות. למעט ההסתייגות של כמה רבנים, שלא ראו בעין יפה את הפקעת הסמכות המשפטית והחינוכית שלהם, מרבית האוכלוסייה היהודית זיהתה את ההישג בעצם השחרור ממעמד הד'ימה שהיה מנת חלקם עד כה. השוויון האזרחי לאוכלוסייה ילידית, שלא היה לו אח ורע בתולדות הקולוניאליזם, שינה את פניה של הקהילה היהודית ללא היכר, וביתר שאת, משהחליטה ממשלת צרפת בשנת 1883 להנהיג חינוך חובה חינם וחילוני לכל, בנות ובנים כאחד.
מקצת מן הקהילות היהודיות, במיוחד אלו שישבו בחלקה המזרחי של אלג'יריה (קונסטנטין) ויבאזור המזאב (M'zab) בצפון מדבר הסהרה, הוסיפו לטפח את יחסיהם עם מוסלמים, אולם, אחרי דור אחד בלבד פחת במידה ניכרת מספר היהודים ששלטו עוד בשפה הערבית שהייתה לפני-כן שפת אמם, והשפה הצרפתית הייתה לשפה המדוברת בקרב הקהילות היהודיות.
יהודי אלג'יריה ערב מלחמת העולם השנייה, ובתקופת ממשלת וישי
האמנציפציה עוררה גל של אנטישמיות גלויה ובוטה מצד המתיישבים הצרפתים באלג'יריה אשר לא חדלו מלתבוע את ביטולו של צו כרמיה על-מנת להרחיק את היהודים ממוקדי ההשפעה, בתחום העבודה והשלטון. הממשלות בצרפת דחו מכול וכול את הדרישה הזאת, ורק בשנת 1940 התבטל הצו בהוראת ממשלת וישי אשר שיתפה פעולה עם הנאצים ובתמורה לכך הועברו לשליטתה מחוזות מרכז ודרום צרפת, ובכלל זה המושבות מעבר לים, לרבות אלג'יריה. היהודים שבו להיות חסרי מעמד, סולקו מן השירות הציבורי ואילו שערי בתי הספר הממלכתיים ננעלו בפני ילדיהם.
בנובמבר 1942, במסגרת מבצע "לפיד", נחתו בעלות הברית בחופי אלג'יריה, במטרה לכבוש אותה ולשחרר אותה משלטון וישי. סייעה בידיהן תנועת מחתרת צרפתית מקומית שבלט בה חלקם של היהודים.. בעקבות הצלחתו של המבצע ודחיקת רגליה של ממשלת וישי מאלג'יריה, שארל דה גול, שהיה ראש מחתרת "צרפת החופשית" החזיר את תוקפו של צו כרמיה על כל המשתמע מכך. בעוד שבין שתי מלחמות העולם החל זרם קטן של יהודים להגר לצרפת, לרוב, כדי להשתלם במוסדות להשכלה גבוהה, הרי שבתקופת הכיבוש הגרמני פסק זרם ההגירה לצרפת לחלוטין, ותחת זאת מאות יהודים היגרו לאלג'יריה ומצאו בה חוף מבטחים בהשוואה לישיבתם באזור הכבוש בידי הגרמנים.
המחויבות והנאמנות הערכית לרפובליקה הביאה לכך שיהודים מעטים בחרו בנתיב הלאומי הציוני. קמו מספר סניפים ושורה של פעילים משוגעים לדבר, התנועה הציונית נהנתה מאהדה כללית, אך השפעתה ציבורית בקרב היהודים הייתה מוגבלת. מהקמת המדינה ועד לפרוץ מלחמת אלג'יריה עלו ארצה כ-1500 נפשות, חלקם פעילי תנועות נוער ששאפו להגיע ארצה ממניעים ציוניים וחלקם משפחות מסורתיות שהמניע שלהם היה דתי בעיקרו.
מלחמת אלג'יריה לעצמאות 1962-1954
ב-1 בנובמבר 1954, ארגון "החזית לשחרור אלג'יריה" הכריז על פתיחת המאבק המזויין לסילוק הנוכחות הצרפתית מתחומה. המלחמה שנמשכה כשמונה שנים הייתה עקובה מדם. היהודים, שרובם היו נטועים בהוויה הצרפתית שמרו על ניטרליות אוהדת לטובת צרפת. הם תמכו בחוגים הצרפתים הליברלים אשר צידדו בהמשך הנוכחות הצרפתית תוך פירוק המערכת הקולוניאלית. עם התגברות הטרור האלג'ירי והדיכוי הצבאי הצרפתי מנגד, זיהתה הסוכנות היהודית את הסכנה הצפויה ליהודים ובתוך כך הורתה לשלוח שליחי עליה ובמקביל "המסגרת" של המוסד לעליה ב' הוציאה מדריכים כדי ללמד יהודים צעירים וחסונים הגנה עצמית להגברת הביטחון הקהילתי. בין השנים 1955-1961, הלא הן שנות המלחמה עלו ארצה כ-7724 יהודים, אלף ומאה יהודים לשנה בממוצע, באופן פרטני ומסודר. עם שובו של דה גול לראשות הממשלה במאי 1958, נראה היה כי הוא יצליח להותיר את אלג'יריה בחיקה של צרפת כפי שקיוו המתיישבים הצרפתים באלג'יריה שהעלוהו לשלטון, אך לאחר שבחן את כל החלופות הגיע דה גול למסקנה שמוטב לחתור למשא-ומתן ולהגיע לפתרון מדיני. ההסדר שהושג במארס 1962 כלל הפסקת אש מידית בין המורדים לצבא הצרפתי, ובעיקר הבטחת מעמדם, רכושם וזכויותיהם של המתיישבים הצרפתים והיהודים בהיותם ילידי אלג'יריה. במקביל פתח הארגון המחתרתי הצרפתי או.א.אס במאבק מזויין במטרה להותיר את אלג'יריה בידי המתיישבים בלא סיוע של צרפת הרשמית.
יציאת היהודים מאלג'יריה, קיץ-חורף 1962
האנדרלמוסיה שררה בכל חלקי המדינה, בעקבות משאל-העם של האוכלוסייה הצרפתית והמוסלמית על עצמאותה של אלג'יריה, החל גל עצום של הגירה. תוך חצי שנה, התפנתה האוכלוסייה הצרפתית כולה. להבדיל מיתר מקרי ההגירה, הקהילה היהודית באלג'יריה לא עזבה לבדה כקבוצה נפרדת אלא יצאה מאלג'יריה יחד עם יתר המתיישבים הצרפתים הקרויים בעגה המקומי "הרגליים השחורות". 120,000 היהודים התערבבו עם קרוב למיליון הצרפתים כדי לעלות על אלפי האניות ומאות המטוסים מנמלי הים והתעופה באלג'יר ובאוראן. ההחלטה לעזוב את אלג'יריה התקבלה בקרב היהודים על רקע שותפות הגורל שבין צרפת לבין היהודים, אך בעיקר על סמך החשש שמעמדם ייפגע אם יישארו באלג'יריה. מנהיגי אלג'יריה לא גירשו איש, הם גם לא טרחו לקרוא ליוצאים בכלל, וליהודים בפרט, להישאר וכי לא יאונה להם רע. ההימנעות הזאת הייתה אות לכך שהם אינם רצויים. הם העריכו כי היותם ילידי אלג'יריה מדורי דורות לא תסייע להם להשתלב באלג'יריה החדשה שקמה זה עתה. על כן האופציה להישאר לא עמדה על הפרק, להוציא כחמשת אלפים יהודים חברי המפלגה הקומוניסטית האלג'ירית שנכונים היו לנסות בה את מזלם בזכות התייצבותם לצד המורדים האלג'ירים בעת המאבק לעצמאות. ברם, אחרי שלוש שנים בלבד, רובם ככולם הגרו לצרפת משהתברר להם שהם נתפסו כגורם זר, בהיותם דוברי צרפתית, הלא היא השפה הקולוניאלית ובעצם היותם יהודים החשודים אוטומטית בזיקה לישראל, אף שהיו כולם לא-ציונים אם לא אנטי-ציונים.
העלייה לישראל: "ירידה לצורך עליה"
עוד שבמקרים האחרים, אחוז ניכר של הקהילה היהודית (תוניסיה) או מרביתה לפחות (מרוקו), אם לא הקהילה כולה (עיראק ותימן), עלתה ארצה, שיעור היהודים שהגיע לישראל מאלג'יריה היה זעיר ביותר ועמד על 10% בלבד, היינו שלוש-עשרה אלף יהודים במספר, ביניהם חלק גדול מיהודי אזור המזאב. בשנת השיא, 3413 יהודים בלבד התדפקו על שערי המדינה אשר היוו כ-3% מן היהודים שעזבו את אלג'יריה לטובת צרפת. ראשי הסוכנות היהודית ושליחיה באלג'יריה שציפו לעליה המונית, התבדו. הגורם המרכזי לכך היה שהאופציה הצרפתית הייתה זמינה לכול. הנימוקים להגר לצרפת היו רבים: יהודי אלג'יריה היו, כאמור, אזרחי צרפת, והצרפתית הייתה שפת אימם ותרבותם. חלקם הגדול היו פקידים ומורים, וממשלת צרפת התחייבה לשבץ אותם באותה משרה רק במחוז אחר של צרפת הנמצא בצד השני של הים התיכון. פיצויים על אבדן רכוש הובטח להם והתממש שהרי אלה היו שנות שגשוג וצמיחה שהיה בהם כדי לאפשר לסוחרים, לבעלי מלאכה ולפועלים לשמור על מעמדם החברתי ואף לשפר אותו, הגם שחשו נוסטלגיה לארץ מולדתם (כפי שהיטיב לשיר הזמר יליד קונסטנטין אנריקו מסיאס). לעומת זאת, השפה העברית שלא הייתה שגורה בפיהם, האידאל הסוציאליסטי שלא תאם את המודל הזעיר-בורגני של יהודי אלג'יריה, הרתיעה מלהגיע למקום הנתון במלחמה עם ערבים לאחר שהם עצמם התנסו בה, ולבסוף, ההדים של אירועי וואדי סליב ב-1959 מהם עלתה אפליה של יהודי המזרח צמצמו את הסיכויים לעליה גדולה. הכישלון היה צורב, ואולם ברבות השנים מסתבר שהשהות בצרפת לא הייתה תחנה סופית כי אם תחנת מעבר בלבד: שיעור ניכר של יהודי אלג'יריה שלא חשבו כלל לעלות ארצה בשנת 1962 עשו זאת בעקבות מלחמת ששת הימים ובשני העשורים האחרונים, משגברה תחושת אי הנחת של הקהילה היהודית בצרפת נוכח התגברות מעשי טרור והאנטישמיות בתוכה.
פרופ' דניס שרביט, המחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת, האוניברסיטה הפתוחה
