עדן

עדן, שוכנת בדרום חצי האי ערב והיא כיום חלק מתימן. החל משנת 1839 הייתה עדן מושבה בריטית וחלק מהאימפריה ההודית בריטית.  לאחר מאבקי שחרור מהשלטון הבריטי, עדן וסולטנויות סמוכות קבלו עצמאות בשנת 1967 והוכרזו בשם: "דרום תימן". בשנת 1990 נערך איחוד מרצון של דרום תימן עם צפון תימן. משנת 1994 ואילך מתחוללת בתימן מלחמת אזרחים, בין צפון תימן לדרום תימן, לצד מלחמות שבטים עקובות מדם.

בימי הביניים, בין המאות העשירית והארבע-עשרה, בתקופה המכונה "שיא סחר הודו", עדן והנמל שבה שמשו למעבר חשוב של סחורות ממזרח למערב, מהים התיכון להודו. בעדן התהוותה קהילת סוחרים גדולה וחשובה, ובתוכה גם קהילה של סוחרים-יהודים. בראש הקהילות היהודיות בתימן עמדו נגידים  שמקום מושבם היה בעדן ואשר קיימו קשרים רציפים עם הקהילות היהודיות במצרים, ארץ ישראל ובבל .  אגרת תימן המפורסמת, שכתב הרמב"ם בעקבות שמד קשה שעבר  על יהודי תימן במאה ה-12 נכתבה לנגיד יהודי תימן, ר' יעקב פיומי.  קהילת עדן הייתה גם מרכז של לימוד . "המדרש הגדול" המפורסם  נכתב במאה ה-14 על ידי דוד בן  עמרם העדני, שישב בעדן.

בשלהי המאה החמש עשרה, עקב מלחמות העות'מאנים והפורטוגזים עדן איבדה מחשיבותה. קהילה יהודית  קטנה המשיכה להתקיים בה לאורך השנים.

עדן – מושבה בריטית

בימי הכיבוש הבריטי בשנת 1839 מנתה האוכלוסייה בעדן כ – 550 תושבים: 250 מוסלמים, 250 יהודים ו 50 הודים. לאחר הכיבוש נהרו לעדן אלפים מתושבי תימן. ההמונים שעברו לעדן ראו בכיבוש הזדמנות כלכלית, ושחרור משלטון קשה ומדכא וארוך ימים של הסולטנים שבדרום תימן. עשור אחרי,  בשנת 1849 כבר נמנו בה כ 1,250 יהודים. במקביל גם גדלו האוכלוסיות המוסלמית וההודית, ואליהן התווספו בני לאומים מאפריקה ואף מאירופה.  הקמת תעלת סואץ בשנת 1869 הובילה לזינוק בהתפתחותה של עדן ולקביעתה כנמל אסטרטגי במעבר בין האוקיאנוס ההודי לבין הים האדום.

אוכלוסייתה של עדן הייתה מגוונת ביותר. ערבים, בריטים, יהודים, הודים, סומלים, אירופאים, תימנים, אפריקאים ואסיאתיים. המסחר קיבץ את כולם יחד, אולם יחסי קרבה בין האוכלוסיות היו נדירים. שוויון זכויות מלא וחוק אחד חל על כולם. בעת הקמת המושבה הבריטית בעדן הוקצו רובעי מגורים נפרדים לעדות השונות. עם זאת תושבי עדן שחפצו לגור ו/או לקנות בתים וחנויות ברבעים השונים יכלו לעשות כן.

חיים קהילתיים

יהודי עדן שלתוכם התערו יהודים תימנים רבים וכן יהודים בודדים מקהילות ישראל השונות, שאבו לנוסחי תפילתם הייחודית גם את נוסחי התפילה הספרדית, ואת הפיוטים התימנים.

יהודי עדן קיבלו חינוך מערבי ואימצו אורחות חיים אירופיים, כמו למשל בלבוש.

הם חיו ברובע אחד בו ניהלו חיי קהילה תוססים, שהושתתו על מסורת ודת מצד אחד ועל חיי מסחר מצד שני.    ברובע היהודי היה בית כנסת מרכזי אחד "מגן אברהם" שהכיל למעלה מאלף מקומות ישיבה לצד מספר בתי כנסת קטנים ששימשו בעיקר את בני הקהילה התימנית. כמו כן היו בו  בתי ספר, עשרות חנויות ומחסנים שמעליהם שכנו קומות המגורים.

קהילת עדן שימשה כמקשרת בין קהילות תימן לבין העולם היהודי. עשרות אלפי תימנים עברו דרך עדן בדרכם לארץ ישראל וזכו, לאורך שנים, בתמיכה קיומית בסיסית מהקהילה המקומית ובארגון של המשרד הארצישראלי.

הנהגת הקהילה – משפחת מנחם משה ובית הדין

בתקופת השלטון הבריטי עמדה בראש הקהילה משפחת מנחם משה, הידועה גם בשם משפחת בנין. משפחה זו הכתיבה את דמות הקהילה ואת אורחות חייה. היא הקימה בעדן חמישה בתי כנסת, ישיבה, בתי ספר לבנים ולבנות, בתי מחסה ליהודים תימנים ומוסדות נוספים. מסחרה היה חובק עולם והתנהל בעיקר  לאורך דרכי הסחר בים האדום ובאתיופיה. בהובלתה הוקמו קהילות לוויין של יהודי עדן  בערים: אדיס אבבה, אסמרה, ג'יבוטי, מוגדישו ופורט סעיד.

בעדן פעל בית דין בראשות רבני הקהילה. בית הדין שימש   כפוסק ובורר בכל מקרה של סכסוך בין בני הקהילה לבין עצמם.

חינוך, בתי ספר ותנועות הנוער

משפחת מנחם משה הקימה בית ספר לבנים בשנת 1912 ובשנת 1929 גם בית ספר לבנות. החינוך בבתי ספר אלה הושתת על תכני לימוד כלליים. שינוי מהותי חל בבית הספר לבנות שאליו הובאו מורות מארץ ישראל שלימדו בעברית. מוסד לימודים נוסף לבנות, נפתח בשנות הארבעים על ידי  המורה המקומית מרים יהודה שהשפעתה בתחום החינוך העברי והציוני היתה גדולה.

כנהוג באימפריה הבריטית, הוקמו בעדן גם גדודי צופים וצופות יהודים. פעילות זאת הייתה מקור גאווה לקהילה היהודית שייחסה לה חשיבות רבה בחינוך הילדים. בשנת 1928 הוקמה בעדן התאחדות צעירים עברים. מטרתה הייתה לקיים פעילות חברתית בתכנים ציוניים וטיפוח השפה העברית.

פרעות שנת  1932 והשנים שלאחריהן

החיים הכמו-אידיליים בין הקהילות השונות הופרו מעת לעת. הסביבה המוסלמית מעולם לא קיבלה את היהודים כשווי זכויות ולעיתים  התייחסה אליהם כאל תושבים נחותים. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בקרב מוסלמים שהגיעו לעדן מרחבי תימן. בשנת 1932, על רקע הסתה דתית, פרעו הערבים בשכניהם היהודים. חנויות ובתים נשרפו ונרשמו גם פגיעות בגוף, אך ללא הרוגים .

בשנת 1945 שהו במצוקה ברחובות עדן ובכפר הסמוך שייח' עות'מאן  כאלפיים  ושבע מאות מעולי תימן שחיכו כבר במשך שנים וחודשים לרישיונות עליה לארץ ישראל,. הצפיפות, החיים בחוסר כל, מחלות, הרעב ששרר בקרב העולים והקולות ששיוועו לעזרה הובילו את המוסדות הציונים להכרה שיש לטפל באלפי העולים. התפקיד הוטל על עובדיה טוביה, יליד עדן שהתחנך בתל אביב והיה בבחרותו איש פלמ"ח. טוביה ארגן את העולים שבדרך ודאג למתן עזרה כלכלית ובעיקר חינוכית. לימים  היה אחראי להקמת מחנה המעבר חאשד (גאולה) שדרכו עלו עם הקמת מדינת ישראל למעלה מחמישים אלף מיהודי תימן.

עובדיה טוביה הקים בעדן את תנועת "החלוץ הצעיר" בראשותו של בן הקהילה יצחק שור. התנועה מנתה כעשרים קבוצות והכילה מאות מבני ובנות הנוער.

פרעות 1947

שלושה ימים לאחר הכרזת תוכנית החלוקה באו"ם, ב 2 לדצמבר (י"ט בכסלו תש"ח), במסגרת שביתת הזדהות עם ערביי פלשתין, נכנסו המוני ערבים לרובע היהודי והחלו לידות אבנים ולהצית בתים. חברי תנועות הנוער "החלוץ הצעיר", "התקווה" ו"היהודי" בראשות עובדיה טוביה יצאו להגנת הרובע. הם התארגנו לכך מראש, שרטטו מבעוד מועד את מפת הרובע ותכננו את אופן הגנתו.  הם יידו בפורעים בקבוקים ואבנים. נשק חם לא היה בידי היהודים מלבד אקדח אחד.

תחילה נהדפו התוקפים אולם לאחר מספר שעות החלה התפרעות מחודשת. נשרפו והושחתו מכוניות, בתי הספר ומבנים נוספים.

ביום שלמחרת, המשיכו הפרעות והשריפות. לצורך פיזור ההמון הזעיקו השלטונות הבריטים את חיילי ה  A.P.Lחיל המשמר הבדואי. חיל זה הצטרף לפורעים והגדיש את הסאה על ידי ירי מכוון לבתי היהודים שהרג את כל מי שהזדמן בדרכם. הצטרפותם של החיילים הפרה את האיזון העדין בין התוקפים לבין המותקפים. אל מול כדורי המרצחים לא ניתן היה לכבות את השריפות שאחזו בבתים. יהודים רבים וביניהם גם פצועים נלכדו בלהבות ונשרפו חיים. אלו שנמלטו מן האש נקלעו לתופת הכדורים של המרצחים. פורעים חדרו אל הבתים ומשפחות נשחטו בידי אספסוף צמא דם. ניצולים שהצליחו לנוס על נפשם עברו מגג לגג, עד שמצאו מחסה בבתים שבלב הרובע.

ביום השלישי נמשכו היריות, הרציחות, השריפות והביזה. הפרעות שככו רק בשעה שנכנסו לרובע חיילים בריטיים ובמקביל הוצא מתוכו חיל המשמר הבדואי.

בימים אלו הותקפו גם היהודים שגרו בשייח' עות'מאן (עיירה הסמוכה לעדן). מרביתם היו יהודים תימנים. ההרוגים נרצחו לאחר שנאספו, לצורך הגנתם, בשיירה שאמורה הייתה להובילם למחנה חאשד.

בשלושת ימי הפרעות נרצחו, נטבחו, נשרפו ונשחטו שמונים ושבעה (87) מבני הקהילה היהודית ומספר דומה נפצעו. במהלך הפרעות נשרפו ארבעה בתי כנסת, שני בתי ספר, בתי המחסה, וכמאה בתים. נבזזו כליל ו/או נשרפו כמאה ועשר חנויות מתוך כמאה ושבעים חנויות היהודים. אמדן הנזקים הראשוני היה כשני מיליון לירות שטרלינג.

העליות הגדולות

השבר לאחר הפרעות היה עמוק. הקהילה הקימה ועדת חירום וביחד עם בני תנועות הנוער ניסו לארגן את החיים מחדש. רוב בני הקהילה הבינו שהעתיד בעדן אינו בטוח עוד עבורם. בשנת 1949 יצאה מעדן קבוצת צעירים יוצאי החלוץ  כגרעין הכשרה ולגיוס לצה"ל. עד שנת 1951 עזבו למעלה מ 3,500 מבני הקהילה את עיר הולדתם ועלו לישראל. כ 850 נשארו בעדן.

חיי הקהילה בשנות ה 50 ו ה 60

הקהילה שנותרה שיקמה עד מהרה את חייה. הפריחה הכלכלית העולמית ותנועת אניות הנוסעים העצומה בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה הובילה את עדן לשגשוג ולעושר. עם זאת, ידעו היהודים שחייהם עומדים על  פי התהום. הקהילה הלכה והתמעטה, חלק עלו לישראל וחלק הגרו ללונדון. ביוני ,1967 קודם לעזיבת הבריטים את עדן ולהכרזת העצמאות, עזבו בחטף אחרוני 130 היהודים. הרכוש הקהילתי והפרטי נשאר מאחור: בתי כנסת, בתי ספר, הקדשים, בית הקברות, בתים פרטיים על תכולתם, בתי המסחר והחנויות המלאות. פיצוי מעולם לא שולם.

דני גולדשמיד

אוצר, מייסד "בית מורשת יהודי עדן"