סוריה

תהליך עזיבת היהודים את סוריה ולבנון שונה בתכלית השינוי מן התהליך שהתרחש בגלויות אחרות ברחבי המזרח התיכון. ההתנתקות של יהודי סוריה ולבנון מארצותיהם הייתה רב שלבית ומתמשכת. הגירת היהודים מסוריה החלה כבר בשליש האחרון של המאה ה-19 בשל סיבות ומניעים שלא היה להם עדיין כל קשר למאבק הפוליטי עקוב הדמים בין שאיפות התנועה הציונית בארץ ישראל לבין שאיפות התנועה הלאומית הערבית באותו חבל הארץ. ההגירה מסוריה הייתה תופעה קבועה ומתמשכת שאפיינה לא רק את הקהילה היהודית, אלא גם את החברה הסורית כולה. אשר על כן, היהודים השתלבו בזרם של מהגרים נוצרים ומוסלמים שביקשו לחפש את עתידם בעולם החדש שמעבר לים. מבחינה זו, משך שנים ארוכות שימש נמל בירות כשער היציאה של המהגרים אל העולם החדש. השלב השני של ההגירה החל לאחר הכרזת חוק הגיוס העות'מאני בשנת 1909 כאשר מאות צעירים יהודים היגרו מסוריה ולבנון אל מחוץ לטריטוריה העות'מאנית כדי להתחמק מגיוס לצבא העות'מאני. השלב השלישי החל לאחר מלחמת העולם הראשונה עם חדירת הפעילות הציונית לקהילות היהודיות ונמשך לאורך שנות השלושים והארבעים עד לקבלת עצמאותה של סוריה. בשלב זה ארץ ישראל הפכה להיות אחד מיעדי ההגירה המועדפים. השלב הרביעי נמשך עד לשנות התשעים ובמהלכו ברחו והוברחו יהודים מסוריה ולבנון. השלב החמישי והאחרון החל בשנת 1992 ונמשך זמן קצר במהלכו עזבו אחרוני היהודים את סוריה.

בין סוריה לגלויות אחרות

שלא כיהודים שהיגרו מארצות רחוקות, המהגרים מסוריה לא עמדו בפני הדילמה "לארץ ישראל או לאמריקה".  להבדיל מגלויות אחרות, עבור יהודי סוריה ארץ ישראל לא הייתה חלום נכסף המתואר בצבעים וטעמים של "חלב ודבש". הארץ הקדושה הייתה ישות ממשית, חבל הארץ העני השכן. בבואם ל"זיארה" ל"ארבע ערי הקודש" יהודי דמשק וחלב ראו את ארץ ישראל במצבה האמתי ללא כחל ושרק. יש לזכור גם, כי ארץ ישראל הייתה אף היא תחת השלטון העות'מאני ואורח חייה וטיבה של האוכלוסייה הערבית היו מוכרים ליהודי סוריה ממקום מושבם. לכן, לא היה בארץ ישראל שום קסם משיחי, אידיאי, כלכלי, פוליטי או חברתי. העתיד היה בשלב זה אך ורק מעבר לים. התוצאה הייתה ייסודן של קהילות חדשות, בעיקר  ברחבי יבשת אמריקה, ששמרו על אורח החיים הקהילתי כפי שהתקיים בארצות המוצא, סוריה ולבנון.

היהודים בסביבתם

במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בסוריה לא יותר מעשרים אלף יהודים בתוך אוכלוסייה שמנתה כרבע מיליון נפש. ההסדר המשפטי של היחסים בין המוסלמים לנוצרים והיהודים עד לשלהי המאה ה-18, היה מקובל על שני הצדדים ובמסגרתו הוענקו למיעוטים הדתיים זכויות ומעמד מוגדר ומוסכם. קבוצות המיעוט הללו נהנו מסובלנות ומאוטונומיה רחבה מאוד בניהול ענייניהן הפנימיים. תמורת תשלום מס חסות וקבלת מספר חוקים והגבלות אשר נועדו לחדד את היותם של הנוצרים והיהודים נחותים ביחס למוסלמים, יכלו קבוצות אלו לבחור את הנהגתן ללא כל מעורבות של השלטונות, לארגן מערכת גביית מסים עצמאית, מוסדות שיפוט דתיים בלתי תלויים, לייסד מערכת חינוך עצמאית ולנהל את חייהם הפנימיים כמעט ללא מעורבות חיצונית. מעמדם המשפטי של היהודים הלך והשתפר בעקביות ככל שיושמו הרפורמות העות'מאניות, ועוד יותר לאחר מהפכת התורכים הצעירים בשנת 1908. המנדט הצרפתי אף הוא הביא לשיפור במצבם של היהודים, אולם עם עזיבתם של הצרפתים וההכרזה על עצמאותה של סוריה בשנת 1945, החל מצבם של היהודים להתדרדר. החלטת האו"ם מן ה-29 בנובמבר 1947 על הקמת שתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית, בשטחי ארץ ישראל, הביא לגל של עוינות והתנכלות ליהודים.

ההשכלה כמניע להגירה

 לאורך השנים היו סיבות רבות להגירה היהודית מסוריה, ביניהן סיבות פוליטיות, כלכליות, ודתיות. תרומה משמעותית לרצון להגר תרמה ההשכלה המודרנית מבית מדרשה של חברת "כל ישראל חברים". החינוך שהעניקו שליחי החברה לצעירים היהודים בסוריה פתח בפני צעירים אלה עולם חדש ומודעות לאפשרויות הרבות המחכות להם במערב. לימוד הצרפתית, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הספרות והתרבות של העולם המערבי, שנתפשה כנעלה על התרבות המזרחית המסורתית, משכו את ליבם של הצעירים שטעמו את טעמו של המערב והריחו את ניחוחות תרבותו, וביקשו לצאת ולחפש את מזלם בעולם הגדול. צעירים אלו, עוד בהיותם בסוריה, התאימו את שאיפותיהם הפוליטיות וערכיהם התרבותיים למקובל בארצות המערב. כך, הם הפכו למעשה לגורם זר בחברה המקומית, לא רק מבחינה דתית אלא גם תרבותית.

מה שהחל כטפטוף קל באמצע שנות השמונים הפך בשלהי שנות התשעים לזרם חזק. עשרות צעירים, ולעתים אף משפחות שלמות, עזבו מדי שנה את סוריה בחיפוש אחר מקורות מחיה. היה זה שיאו של תהליך מעבר בקרב היהודים מיחס של השלמה עם מעמדם בקרב החברה המוסלמית לבחירה ליטול את גורלם בידיהם ולהגר למערב.

ההשפעה הציונית

במהלך מלחמת העולם הראשונה הגיעו לדמשק מגורשי ארץ ישראל, ביניהם אחדים מראשי היישוב ומראשי מערכת החינוך. שהייתם של גולים אלו בדמשק חשפה את קהילת יהודי דמשק אל הציונות. בשלושה תחומים עיקריים התמקדה פעילותם של גולי ארץ-ישראל בדמשק: פילנתרופיה, חינוך, וארגון מחדש של מוסדות הקהילה. ראשי הגולים הפנו את תשומת לב המוסדות הציוניים להתדרדרותה של קהילת דמשק במהלך המלחמה ועודדו יסוד קרנות והקצאת משאבים כספיים ייחודיים לקהילה. פעילותם החינוכית-תרבותית של הגולים, הן במסגרות החינוך הפורמאלי של הקהילה והן במסגרות החינוך הלא-פורמאלי, כוונה להנחלת השפה העברית ולהפצת הרעיון הלאומי בקהילת דמשק. הפעילות כללה שיעורי ערב, הקמת ספריה, הרצאות פומביות, העלאת מחזות וארגון ערבים חגיגיים לציון 'תאריכים ציוניים', כגון כ' בתמוז, יום פטירתו של בנימין זאב (תיאודור) הרצל. בעקבות פניית ועד ההגירה הארצישראלי שפעל בדמשק לוועד החינוך הארצישראלי נטל האחרון תחת חסותו את בתי הספר העבריים בעיר תוך שהוא מתחייב לטפל בהם כשם שהוא מטפל בבתי הספר בארץ-ישראל. לאחר המלחמה פעילותם של הגולים הארצישראלים כוונה להבטחת השפעתו של הרעיון הלאומי בקהילת דמשק מחד גיסא, ושכנוע המוסדות הציוניים להוסיף ולתמוך בקהילה זו מאידך גיסא. הנהגת היישוב קיבלה על עצמה כעובדה מוגמרת את הטיפול בקהילת דמשק כחלק מטיפולה ביישוב היהודי בארץ-ישראל. מכיוון שקהילת דמשק הייתה הקהילה הסמוכה ביותר לארץ-ישראל, הוענקה לה חשיבות רבה כקהילה המהווה פוטנציאל לעלייה ולתמיכה במפעל הציוני ממקום מושבה. יתירה מזו, אופייה המוסתערבי של הקהילה עשוי היה לסייע בבניית קשרים עם הערבים יושבי הארץ.

בין הפטיש לסדן

בין שתי מלחמות העולם עלו יהודים רבים מסוריה לארץ ישראל, אך רבים יותר הגרו אל מעבר לים. היו שעלו ביוזמה עצמאית והיו שעלו בסיוע המוסד לעליה ב'. נקודת המפנה שעצרה לזמן מה את ההעפלה מסוריה ולבנון התחוללה לאחר הכרזת העצרת הכללית של האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית על חלק משטחה של ארץ ישראל. אם במשך שנים ארוכות חשו יהודי סוריה שהם לכודים בין הפטיש לסדן, דהיינו בין שאיפות התנועה הלאומית הערבית לבין שאיפות התנועה הציונית, הרי שמהכרזת האו"ם ואילך הם מצאו עצמם בתווך בין מולדתם הסורית לבין מולדתם ההיסטורית היהודית. ואמנם יומיים לאחר החלטת האו"ם התנפל המון ערבי מוסת על השכונות היהודיות בערי סוריה, הצית את בתי הכנסת וקרא קריאות לנקמה ביהודים. האווירה האנטי יהודית לובתה על ידי החלטת הממשלה לפיה יהודים לא יוכלו לרכוש נכסי דלא ניידי. זאת ועוד, כל היהודים שעבדו במוסדות ממשלתיים פוטרו מעבודתם. פעולות אלו לוו גם במעצרים של מאות יהודים. בעקבות פלישת צבאות ארצות ערב למדינה שזה עתה קמה, נסגרו הגבולות בין ישראל לבין סוריה ומאותה העת ואילך, הפכו יהודייה לבני ערובה, כשהם נחשדים בנאמנות למדינה הציונית. בסוריה השתלטו השלטונות על הרכוש היהודי על  ידי צווים מכוונים. כך למשל, בראשית שנת 1949 הוקפאו כל חסכונות היהודים בבנקים וכל רכושם נרשם. הוצאו גם צווים מנהליים שהגבילו את חופש התנועה של יהודי סוריה.

היציאה האחרונה

במהלך השנים נמלטו יהודים מסוריה בדרכים לא דרכים. גם הלחץ הבינלאומי על סוריה נשא פרי ובאמצע אפריל 1992 הודיע הנשיא אלאסד כי יתיר את יציאתם החופשית של היהודים. באוקטובר 1994 עזב את סוריה לישראל, ביחד עם משפחתו, הרב אברהם חמרה – הרב הראשי של יהודי דמשק. הגעתו סימלה את סופו של המאבק למען יהודי סוריה ושל תהליך ההגירה הארוך והמתמשך שהחל במחצית השנייה של המאה ה-19 והסתיים על סיפה של המאה ה-21, עת התרוקנה סוריה מתושביה היהודים.

פרופ' ירון הראל

המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אוניברסיטת בר-אילן