פרופ' בת-ציון עראקי קלורמן
המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה
עליית יהודי תימן לארץ ישראל הייתה תהליך הדרגתי שראשיתו בסוף המאה ה 19 ושיאו באמצע המאה ה-20 עם עלייתם לישראל של כ- 50,000 יהודים, הרוב המכריע של הקהילה.
יהודים חיו בתימן מן המאה השנייה לספירה לפחות. הם קיימו בה קהילה חיונית ששימרה יסודות תרבותיים יהודיים עתיקים, אימצה רעיונות שהגיעו אליה במרוצת הדורות מהתפוצה היהודית, ושילבה ערכים תרבותיים מסביבתה המוסלמית. היהודים היו מפוזרים על פני כל ארץ תימן והתיישבו ביותר מ- 1,200 יישובים קטנים, לצד היישוב המוסלמי הכפרי. רק כ-15 אחוזים מן היהודים ישבו בערים, בעיקר בצנעא. הבסיס הכלכלי של חיי היהודים היו מלאכות למיניהן ותעשייה ביתית זעירה, ומעטים עסקו במסחר קמעונאי. במשך מאות שנים סיפקו היהודים שירותים שונים לחקלאים הכפריים וליושבי העיר, ומצבם הכלכלי היה בדרך כלל יציב ותקין. עד אמצע המאה ה-20 נגזר מעמדם המשפטי והאזרחי של היהודים מהשַׁריעה, שהגדירה אותם כד'ימים, בני חסות. המדינה התימנית העניקה ליהודים הד'ימים חופש דת והֵגנה על חייהם ועל רכושם בתמורה להכרתם של היהודים בעליונות הדתית, החברתית והפוליטית של המוסלמים. הכרה זו באה לידי ביטוי בתשלום מס הג'זיה ובציות לשורה של תקנות מפלות.
במאה ה-19 גברה התעניינות מעצמות העולם באגן ים סוף בשל חשיבותו האסטרטגית כנתיב מים לאפריקה המזרחית ולמזרח הרחוק. בריטניה כבשה את עיר הנמל עדן בשנת 1839, האימפריה העות'מאנית השתלטה על שפלת החוף של תימן באמצע המאה וכבשה את מרכז תימן בשנת 1872, צרפת השתלטה על ג'יבוטי בתחילת שנות ה – 1860 ואיטליה החלה להשתלט על אתיופיה בתחילת שנות ה- 1880.
התערערות מצבה הפיזי והכלכלי של אוכלוסיית תימן
אירועים גאו-פוליטיים אלה, ובייחוד הכיבוש העות'מאני, חיברו את תימן לכלכלה הגלובלית וליבוא מוצרים תעשייתיים שהתחרו במגוון המוצרים המקומיים, בטיבם ובמחירם. התפתחות זו פגעה מאוד בפרנסות היהודים ומסוף המאה ה-19 דחקה אותם ממקצועות המלאכה ודחפה אותם לעסוק במסחר קמעונאי, וברוכלות בעיקר. תהליכים אלה התרחשו בד בבד עם משברים פנימיים במדינה ובעיקר עם הפיכת מרכז תימן לאתר לחימה ,שהתאפיין בחוסר יציבות עקב מרידות שבטי תימן בכובש העות'מאני שנמשכו עד 1911. ביטחונם הפיזי והכלכלי של תושבי המדינה התערער גם בעקבות אירועים אקולוגיים הרי אסון, שנות בצורת ומגפות שגרמו לרעב ולתמותה של מאות אלפים מתושבי המדינה, במיוחד בעשור הראשון של המאה ה- 20 ובשנים הראשונות של שנות ה- 1940.
הגירה מתימן
אירועים פוליטיים אלו, ביחד עם האסונות האקולוגיים שפקדו את תימן במחצית הראשונה של המאה העשרים, חוללו גלי הגירה בקרב אוכלוסיית תימן שתושביה ביקשו לעצמם מחוזות לברוח אליהם בעיקר בתחומי השלטון הקולוניאלי בסביבה ובאתרים אחרים. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה תופעה של הגירת עבודה מתימן, בעיקר לעדן. העיר, שנשלטה בידי הבריטים, נעשתה עוגן לרשתות מסחר שחיברו את אפריקה המזרחית, הודו ועיראק ושימשה צומת מרכזי לתנועה של סחורות מתימן ואליה. בנוסף, פעלו בה הרבה מפעלים קטנים שהושתתו על טכנולוגיות מתקדמות יותר מאלה שהיו מקובלות בתימן, ועל כוח עבודה זמין וזול, של יהודים ומוסלמים מתימן. יהודים רבים הגיעו לעדן כמהגרי עבודה, עובדי יום, ולאחר שצברו מעט כסף חזרו לבתיהם ברחבי תימן. אחרים נשארו לעבוד בשירותים שונים או במסחר זעיר.
מעֵבר לים סוף היו מוקדי משיכה אחרים למהגרים יהודים (וגם מוסלמים) – אריתריאה ואתיופיה, סומליה, ג'יבוטי ומצרים, שהיו נתונות אף הן לשליטת מעצמות קולוניאליות מערביות. אריתריאה משכה אליה את רוב המהגרים היהודים שהיגרו למזרח אפריקה. אלה הצטרפו ליהודים מעדן, שהיו אזרחים בריטים, ושהקימו באריתריאה קהילות מסחר תוססות. יעד נוסף להגירה יהודית בעת הזאת הייתה הודו.
עלייה לארץ ישראל
במקביל להגירת היהודים למזרח אפריקה, החל גם תהליך של הגירת יהודים לארץ ישראל. התפתחות זו קשורה בראש ובראשונה לכיבוש תימן בידי העות'מאנים בשנת 1872 והפיכתה לחלק מאימפריה גדולה שאִפשרה תנועה חופשית ממקום למקום בתחומיה. המצב הפוליטי החדש אִפשר תנועה סדירה יותר של נוסעים, ואִתם ידיעות על הנעשה בעולם היהודי ועל התחזקות היישוב היהודי בארץ ישראל, ובירושלים במיוחד. גורמי השיבוש שדחפו יהודים לצאת מתימן התערבבו עם זיקתם המסורתית והדתית העמוקה לארץ הקודש, שהפכה עתה ליעד ההגירה המועדף. ראשוני העולים מתימן הגיעו לארץ ישראל בשנת 1881, הם יצאו מצנעא ומיישובים אחרים במרכז תימן והתיישבו בירושלים בעיקר. בעשור הראשון של המאה ה- 20, החלו יהודים להגר מצפון תימן וממחוזות אחרים – אלה פנו ברובם להתיישב במושבות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלה בריטניה את המנדט על ארץ ישראל, ועלייתם של היהודים מתימן הוגבלה ונעשתה תלויה במדיניות ההגירה של בריטניה בארץ ישראל, ובמדיניות הקצאת רישיונות העלייה של הסוכנות היהודית. באין מספיק רישיונות, יהודים רבים שנסעו לעדן במטרה לעלות משם לארץ ישראל נשארו תקועים בעיר בתנאים קשים. לקראת סוף שנת 1942, כאשר התברר גורלם של יהודי אירופה ותהליך השמדתם בידי גרמניה הנאצית, הפנתה הסוכנות היהודית את רישיונות העלייה הפנויים ליהודים מארצות האסלאם, ובהם יהודי תימן שבעדן, ובשנת 1943 באו לארץ ישראל יהודים מתימן יותר מאשר מכל ארץ אחרת, ובסך הכול 2,419 נפש.
בתחילת שנת 1944 הקימו הבריטים מחנה מעבר כדי לקלוט את היהודים שהגיעו לעדן, וכדי לפקח על תנאי התברואה שלהם בעת ההמתנה לרישיונות עלייה. מחנה זה עבר לניהול ארגון הג'וינט היהודי-אמריקני, והוא היווה את התשתית למחנות האחרים שקמו במקומו, הידוע שבהם מחנה חאשד/גאולה. בתחומי מחנות המעבר נחשפו יהודי תימן לרעיונות התנועה הציונית. מנהלי המחנה ושליחי הסוכנות פעלו כדי להכשיר את הלבבות לקראת בואם לארץ באמצעות הקמת מסגרות חינוך לילדים ופעילות בקרב מבוגרים.
אחרי מלחמת העולם השנייה, הופנו כל רישיונות העלייה לניצולי שואת אירופה, והעלייה מתימן נעצרה. במשך כל שנות המנדט הבריטי הגיעו לארץ ישראל באופן לגאלי 15,430 מיהודי תימן.
בחינת תהליך ההגירה לארץ ישראל מלמדת על התפקיד החשוב שמילא ההון החברתי שנוצר בה בידי מהגרים ותיקים. אלה כתבו לקרוביהם ומכריהם ברחבי תימן, המריצו אותם להצטרף אליהם, והקימו רשתות חברתיות תומכות ששימשו כלי חיוני לקליטת המהגרים החדשים בערים ובמושבות. לאחר הקמת מדינת ישראל והאישור שנתנו שלטונות תימן בשנת 1949 ליציאת היהודים, הבשילו התהליכים שהחלו עוד במאה התשע עשרה והניעו את היציאה הגדולה של יהודי תימן ואת עקירתה מרצון של הקהילה כמעט בשלמותה ובואה לישראל.
הנשארים בתימן
עד סוף 1950 יצאו רוב היהודים, אך כמה אלפים בחרו להישאר. בשנים 1951 – 1962 עלו עוד כ- 1,300 יהודים. לאחר ההפיכה הרפובליקנית בשנת 1962 נאסר על היהודים לצאת מתימן. רק בשנת 1991 התירו שלטונות תימן ליהודים להגר, ובמהלך שנות התשעים באו כמה מאות לישראל. המצב הפוליטי הפנימי המעורער בתימן ומלחמת האזרחים מתחילת המאה ה-21 גרמו לכך שבסוף העשור הראשון של המאה ה-21 רוב היהודים עזבו את תימן והיגרו לישראל, אחרים פנו לארצות הברית ולאנגליה. כיום כנראה לא נותרו כלל יהודים בתימן.
