הקהילה היהודית באיראן עתיקת יומין, ואת שורשיה נהוג לייחס לתקופת גלות בבל (586-597 לפנה"ס). לפי המסורת, היהודים שנותרו בבבל לאחר הכרזת כורש ושיבת ציון היוו את הגרעין שמתוכו יצאו היהודים שהתיישבו באיראן. סיפור מגילת אסתר שנתחברה בשנים 400-200 לפנה"ס, ממוקם באיראן, ומסורות יהודיות מאוחרות מציינות בעיר המדאן שבאיראן את קברי מרדכי היהודי ואסתר המלכה.
בניגוד לקהילות יהודיות אחרות במדינות מוסלמיות במזרח התיכון ובסהר-הפורה, שכמעט לא נותר מהן זכר, באיראן קהילה גדולה של יהודים, שמונה על-פי הערכות שונות בין 15 – 30 אלף יהודים. זו הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח התיכון מחוץ לגבולות מדינת ישראל.
מעמד היהודים בימי הביניים ובראשית העת החדשה
עם עלייתה של השושלת הצפווית באיראן בראשית המאה ה-16, והשתלטותו של הזרם השיעי על המדינה, היהודים שהוגדרו עד אז עפ"י חוקי האסלאם כד'מה, הפכו להיות מסומנים גם כנג'יס, כלומר: טמאים. תפיסה זו, המעוגנת בהלכה השיעית, רואה טמאים בכל מי שאינם מוסלמים ומחייבת את כל המאמינים השיעים להימנע מכל מגע גופני ישיר עמם או עם עצמים שנגעו בהם. תפיסה זו הקשתה על חיי היום-יום של היהודים והגבילה אותם במקומות מגוריהם ובעיסוקיהם.
היהודים במאות ה – 19 וה – 20
במהלך המאה ה-19 סבלו יהודי איראן מרדיפות רבות, בעיקר בשל חולשת השלטון המרכזי בתקופה זו. במרץ 1839 נפוצה בעיר משהד עלילת דם, לפיה אישה יהודייה הרגה כלב ורחצה בדמו ביום קדוש למוסלמים. בעקבות השמועה, ב 26 ו/או ב 27 במרץ, טבח המון מוסלמי ביהודי העיר. למחרת הטבח הצטוו יהודי העיר להמיר את דתם לאסלאם. מאורעות אלו הובילו לכך שיהודי משהד המירו את דתם בכפיה, וחיו במשך יותר ממאה שנים כאנוסים (יהודים בביתם פנימה, אך מוסלמים כלפי חוץ).
בשנת 1925, עם עליית השושלת הפהלווית בראשות רזא שאה פהלווי (תקופת שלטונו: 1925 – 1941), מנתה הקהילה היהודית באיראן כ- 50 אלף איש. הודות למגמות הריכוזיות והרפורמות שבהן נקט רזא שאה השתפר מצבם הכלכלי ומעמדם המשפטי-חברתי של היהודים. בתקופת שלטונו, הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא, אם כי הוא לא תמיד יושם בפועל. בדומה ליתר המיעוטים הדתיים זכו גם היהודים לנציג בפרלמנט האיראני (מג'לס).
במהלך ולאחר מלחמת העולם השנייה סבלה איראן ממשברים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. חוסר יציבות זה נתן אותותיו במצבם העדין של היהודים באיראן ופגע בתחושת ביטחונם. כך למשל, עם התקרבות הצבא הנאצי לגבולותיה הצפוניים של איראן במסגרת "מבצע ברברוסה" (יוני 1941), החלו להישמע קולות אנטי-יהודיים בערי איראן ובעיקר באזורים הצפון-מערביים הגובלים בברית המועצות. אין ספק, כי יחסי איראן עם גרמניה, שהגיעו לשיאם בתקופת השלטון הנאצי, סייעו אף הם לטפח סוג חדש של התייחסות ליהודי, שהתבססה בין השאר על הבחנות גזעיות.
היהודים אחרי כ"ט בנובמבר
בשנות ה-40 מנתה אוכלוסיית יהודי איראן, לפי האומדן, כ-100 אלף נפש. ערב הקמת המדינה, פרסמה התקשורת האיראנית ידיעות עוינות ואיתאללה אבו אל-קאסם כאשאני (1962-1889) שלהב את ההמונים למלחמה נגד ישראל. אך בקיץ 1949 השתנו הרוחות והחלו להופיע קולות בזכות הכרה במדינת ישראל, ששיאם היה ב-11 במרץ 1950, כאשר החליטה ממשלת איראן להכיר במדינת ישראל דה-פקטו. מחד גיסא, הקונפליקט הישראלי-ערבי עורר את הרגשות האנטי-יהודיים, במיוחד כלפי יהודי כורדיסתאן האיראנית. מאידך גיסא, לראשונה, ניצבה בידי יהודי איראן האפשרות לעלות באופן חופשי למדינת ישראל ולא להישאר באיראן ולהתמודד עם שכניהם המוסלמים. עם היוודע השמועה כי מדינת ישראל פתחה את שערי העלייה נערכו היהודים מערי השדה לעלייה ביוזמתם, עקרו מבתיהם, ומכרו את רכושם. תחילה, עברו היהודים לטהראן, שם שהו במחנות העולים שהוקמו עד לעלייתם ארצה.
תקופת מחמד רזא שאה (1941-1979) הייתה אחת התקופות המזהירות עבור יהודי איראן, יהודים רבים ניצלו את האפשרויות הרבות שנפתחו בפניהם על מנת להתקדם חברתית, אינטלקטואלית וכלכלית. בתקופה זו התחזקה מגמת ההגירה הפנימית של יהודים בתוך איראן, ואט אט הצטמצמו הקהילות היהודיות ביישובי הספר, ועיקר היהודים התרכזו בערים הגדולות.
ערב המהפכה האיראנית, מנו יהודי איראן כ-80 אלף נפש (כ-60 אלף מתוכם חיו בטהראן). אמנם מספרם של היהודים היה שולי ביחס לאוכלוסייה, אך ניכרה בולטות של קהילה זו בכלכלה, בחברה ובתרבות האיראנית. כבני מיעוט דתי, למהפכה היו השלכות מרחיקות לכת עליהם. העמדה האנטי-ישראלית ואנטי-ציונית של המהפכה העלתה רגשות עוינים כלפי היהודים באיראן והשפיעה על היחס אליהם באופנים שונים, כך למשל: השלטונות החרימו הון עצמי של יהודים, מה שהביא לאלפי יהודים לחשוש לחייהם. רכוש זה כלל בתי קולנוע, בתי מלון, בתי חרושת, בתי מגורים יוקרתיים וקרקעות. בנוסף לכך, בתשעה במאי 1979 הוצא להורג ראש הקהילה היהודית, חביב אלקאניאן, באשמת שיתוף פעולה עם השאה. המהפכה האסלאמית באיראן הביאה להגירתם של שני שלישים של הקהילה היהודית שנותרה באיראן, כולל רוב המנהיגים הדתיים והחברתיים, המעמד המשכיל, ורבים מעשירי הקהילה. לפי סקר בלתי רשמי, בין 30 ל-40 אלף היגרו לארה"ב, כ-20 אלף הגיעו לישראל, ועשרת האלפים הנותרים היגרו לאירופה, ובמיוחד לאנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה ושוויץ.
ההגירה לישראל
מאז קום המדינה הגרו יהודים מאיראן לישראל בשני גלי הגירה עיקריים: הראשון, מיד לאחר קום המדינה, בין השנים 1950-1953, והשני, לאחר המהפיכה האיסלאמית באיראן (1979).
גלי העלייה של יהודי איראן החלו מסוף המאה ה-19. עלייה נרשמה לאחר 1917 עם הצהרת בלפור. מאז קום המדינה היו שני גלי ההגירה גדולים של יהודים מחוץ לאיראן: האחד, מספר שנים לאחר קום מדינת ישראל בשנים 1950-1953, והשני, לאחר המהפכה האסלאמית באיראן (1979). נראה כי על אף ההגירה מחוץ לאיראן, עד לשנות השבעים של המאה העשרים מספרם של יהודי איראן לא השתנה במידה משמעותית, ועמד על 100-80 אלף איש. בשנות השמונים ירד מספרם של היהודים באופן קיצוני עם כינונה של הרפובליקה האסלאמית של איראן (1979). בראשית שנות השמונים האפשרות לצאת מאיראן הפכה קשה יותר ומשרד מיוחד העוסק בבקשות של יהודים לדרכונים סירב לרבים מהם. יהודים רבים נאלצו לברוח מאיראן במחתרת, בחציית הגבול באופן רגלי לפקיסטאן או לתורכיה. רבים מהם נאלצו להשאיר את רכושם מאחור, מתוך הנחה כי קרוביהם ימכרו אותו. גם אם קרוביהם הצליחו בכך, לרוב במחיר נמוך יותר משווים הריאלי, הרי שלא תמיד ניתן היה להוציא כסף זה מחוץ לאיראן.
הקהילה שנשארה מאחור
כיום חיים היהודים באיראן בשלוש ערים מרכזיות: טהראן, אצפהאן ושיראז. הקהילה היהודית שנותרה באיראן אימצה את ההבחנה שקבע איתאללה ח'ומיני במאי 1979, כי האסלאם לא מבחין בין "אלו הדבקים בדתות אחרות… אנו מבחינים בין יהודים לבין ציונים. לציונים אין שום דבר הקשור לדת." פורמולה זו קובעת כי יהדות וציונות הן שתי ישויות מובחנות לחלוטין זו מזו. מיעוטים דתיים באיראן מוגנים, לפחות לפי חוקת הרפובליקה האסלאמית של איראן והם חופשיים לבצע את טקסיהם ומנהגיהם ולפעול על פי חוקיהם בעניינים אישיים וחינוך דתי. היהודים אף קיבלו הכרה רשמית כקבוצת מיעוט וזכו לנציגות במג'לס – הפרלמנט האיראני.
הקהילה בישראל
הקהילה יוצאת איראן בישראל מונה כיום כ-300 אלף איש. רובם חיים באזור המרכז, אך יש המתגוררים במושבים באזור הנגב וצפון הארץ (בעיקר צאצאי גל ההגירה הראשון). בקרב הקהילה פועלים ארגונים שונים, ביניהם ארגון הגג של יוצאי איראן וקרן מיראז' (http://www.merage.org.il).
אורלי ר' רחימיאן, המחלקה להיסטוריה כללית, אוניברסיטת בר-אילן
