ראשית העלייה וההגירה של יהודי תוניסיה החלה לאחר מלחמת-העולם השנייה ולאור האירועים הקשים שחוותה תוניסיה במלחמה זו. לאחר מלחמת ששת-הימים עזבו אחרוני היהודים את תוניסיה ונותרה בה קהילה יהודית קטנה מאוד שאיבדה את יכולת השפעתה על מה שקורה במדינה. מתוך כ 100,000 יהודי תוניסיה כמחציתם עלו לארץ וכמחציתם היגרו לצרפת.
היהודים בסביבתם
היהודים עזבו את תוניסיה לאחר שבתקופת שלטון החסות הצרפתית הגיעו להשפעה כמעט בכל תחומי החיים. הייתה זו קהילה יהודית תוססת מבחינה פוליטית ותרבותית. היהודים תרמו לכלכלת המדינה כמעט בכל תחום. חלקם של היהודים במקצועות החופשיים כמו רפואה, עריכת-דין, רוקחות, בנקאות, עיתונאות ועוד, היה הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה. גם במרחב הפוליטי נודע ליהודים תפקיד מרכזי: היהודים היו מראשי התנועות הפוליטיות החדשות כמו המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית, והיו אף יהודים שהיו פעילים בתנועת הדסתור שפעלה לעצמאות תוניסיה.
חיי היהודים התאפיינו ביכולת קיום ותרומה לחברה מבלי שיחסי היהודים וסביבתם נפגעו. יחסי השיתוף בין היהודים לבין סביבתם נמשכו לאורך כל התקופה הקולוניאלית. בתוניסיה העצמאית נחקקו חוקים לאומיים חדשים בדבר מעמד האסלאם במדינה ומעמד הקהילה היהודית, שהקשו על היהודים את המשך הקיום והיו זרז של יציאת היהודים.
מניעי ההגירה של יהודי תוניסיה הם שונים ומגוונים ומשתנים בין תקופות שונות בתהליך ההגירה.. אין ספק שלמניעים שלהלן הייתה השפעה על הגירת היהודים: האכזבה מצרפת כמעצמה נותנת חסות לאור אירועי מלחמת העולם השנייה, המניע הציוני, תהליך הדה-קולוניזציה של צרפת מצפון אפריקה והתגברות הפעילות של התנועה הלאומית התוניסאית, הניאו-דסתור.
תוניסיה במהלך מלחמת העולם השנייה
במלחמת העולם השנייה חוו יהודים הן את חוקי האפליה האנטישמיים של משטר וישי שפגעו ביהודים בעלי האזרחות הצרפתית, הן את קשיי התקופה של הכיבוש הגרמני (נובמבר 1942-מאי 1943) והן את קשיי המלחמה (ההפצצות הבלתי פוסקות של המדינה וקשיי הכלכלה). בתקופה הגרמנית נדרשה הקהילה היהודית לספק כוח אדם לטובת עבודות הצבא הגרמני. יהודים אלה רוכזו ב 24 מחנות עבודה ברחבי תוניסיה, בחלק מהמקומות נדרשו היהודים לענוד טלאי צהוב, יהודים שזוהו כפעילים פוליטיים נשלחו למחנות השמדה באירופה ועוד. המלחמה השאירה את רישומה הקשה בחיי היהודים הן ביחסם לצרפת, מדינת החסות, והן בתפיסת הציונות שהייתה לציונות מגשימה וחוללה את העלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל, כחלק מתנועת ההעפלה.
עצמאות תוניסיה
לאחר המלחמה החלו התוניסאיים מגבירים את דרישתם לעצמאות המדינה והשנים שמתום המלחמה (1943) ועד קבלת העצמאות הן שנות המאבק הלאומי לעצמאות. במרץ 1956 השתחררה תוניסיה מעול צרפת, והייתה למדינה עצמאית.
הנתונים מלמדים כי היקף העלייה במהלך השנים 1955 ו 1956, השנים של ערב עצמאות תוניסיה ומיד לאחר העצמאות היה גדול מאוד, ולמעלה מ 15% מהקהילה היהודית עזבו את המדינה. הגירת היהודים בשנים אלו מוסברת על רקע החששות מעתידה ומיכולת פעילותה של הקהילה היהודית תחת השלטון התוניסאי העצמאי.
אמנם, בתוניסיה לא היה פוגרום ביהודים, אולם, במהלך המהומות האנטי צרפתיות של שנת 1952, הידועות בשם "שנת הדמים" ושבישרו את ראשית ההתנגדות האלימה לשלטון הצרפתי, נהרג יהודי אחד. מהומות אלו היו זרז להחלטה של יהודים לצאת מהמדינה.
מלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים נבזזו חנויות של יהודים בשדרה המרכזית בתוניס, בית הכנסת הגדול נפגע, וספרי תורה חוללו. נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, גינה את הפורעים והדיח את מפקדי המשטרה שלא מנעו את הפגיעה. כבר ב 1964 היה בורגיבה המנהיג הערבי הראשון שקרא לשלום בין ישראל לבין העולם הערבי.
אחרוני היהודים – קהילה יהודית בג'רבא
לאחר יציאת מרבית היהודים מתוניסיה נותר קיום יהודי באי ג'רבא בה מתנהלים גם כיום חיים יהודים דתיים לרבות לימוד עברית והילולה שנתית בל"ג בעומר שהייתה מוקד לכינוסים של יהודים יוצאי תוניסיה מכל העולם, כמו גם להתקפות של גורמים אסלמים קיצוניים. כמו כן, יש קבוצת יהודים קטנה הגרה בתוניס הבירה, מרביתם יהודים קשישים המתקיימים מעזרת הג'וינט וארגונים יהודיים בינלאומיים אחרים. בתי העלמין היהודיים בתוניסיה נשמרו ברובם, אם כי לא במצב טוב, וכך גם מבני ציבור יהודיים, כבתי כנסת. בתוניסיה מתקיים מחקר אקדמי טוב וראוי על העבר היהודי של המדינה וחוקרות וחוקרים ממדינה זו משתפים פעולה בכנסים אקדמיים בהם משתתפים גם חוקרים ישראלים.
פרופ' חיים סעדון
המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה ומכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
