בשנים 1950-1951 יצאו את עיראק כ-125,000 יהודים. רובם עזבו במסגרת "חוק הוויתור על הנתינות" שחוקקה ממשלת עיראק ואשר אפשר את יציאתם למדינת ישראל, ומיעוטם הבריחו את הגבול לאיראן ומשם המשיכו לישראל וליעדים אחרים. בשלהי 1951 נותרו בעיראק כ-7,000 יהודים בלבד, מתוך קהילה גדולה ומפוארת ששנתיים קודם מנתה כ-135,000 יהודים.
קווים היסטוריים
ההיסטוריה הארוכה של יהודים באזור הפרת והחידקל התחילה עם הגלייתם של בני האצולה של ממלכת יהודה לממלכת בבל במאה השישית לפני הספירה ובאה אל קיצה בשלהי המאה העשרים. לאחר חורבן בית שני הייתה יהדות בבל למרכז תרבותי ורוחני של העם היהודי כולו. התלמוד הבבלי, ספר ההלכה היהודי המרכזי שנכתב בבבל, משקף את תרבותם של יהודי בבל , את השקפת עולמם, את אורחות חייהם ואת מאפייניהם הייחודיים. הוא הופץ בכל רחבי העולם היהודי, יצר בסיס משותף לכל הפזורה היהודית, והפך לנכס צאן ברזל שעליו התבססו ומתבססים החיים היהודיים. הכיבוש המוסלמי של האזור במאה השביעית לא פגע בהמשך הקיום היהודי, אלא אפשר אותו תחת מסגרת חוקי הד'ימה, שהגדירו את מעמדם של היהודים כבני חסות מוגנים הרשאים להמשיך ולהחזיק בדתם בכפוף לשורת חוקים המשמרים ומבטאים את מעמדם הנחות . בכך הניחו חוקי הד'ימה תשתית להמשך השגשוג והפריחה של המרכז היהודי בבבל. במשך מאות שנים הוסיף המרכז הבבלי, תחת הנהגתם של ראשי והגולה והגאונים, לעצב את עולמה הרוחני של התפוצה היהודית בארצות האסלאם ובארצות הנצרות.
בשלהי המאה ה 19 הייתה הקהילה היהודית באזור הפרת והחידקל הגדולה, המבוססת והעשירה מקרב קהילות היהודים במזרח התיכון. מרבית היהודים התגוררו בעיר הבירה בגדאד, אלפים ספורים חיו בבצרה ובמוצול, ואחרים היו פזורים על פני עשרות יישובים עירוניים וכפריים ברחבי עיראק. במחצית השנייה של המאה ה 19 התפתחה סביב המוסדות הדתיים של הקהילה פעילות תרבותית ענפה שכללה השכלה דתית. מנהיגה הרוחני של יהדות זו, הרב יוסף חיים מבגדאד, הידוע בכינויו 'הבן איש חי', מילא תפקיד חשוב בגיבוש זהותה הדתית, החברתית והתרבותית של החברה היהודית בעיראק. את הקהילה הנהיגה קבוצת עילית עשירה ומשכילה, שכללה אנשי מסחר ובנקאות בינלאומיים, לצד בעלי קרקעות ונכסים. בצדם, החל להתפתח מעמד ביניים שרכש השכלה מערבית והצטרף אל הפעילות הכלכלית הבינלאומית והמקומית. החשיפה לעולם העסקים הגלובלי עודדה רכישת השכלה מודרנית תוך אימוץ סלקטיבי של דפוסים מודרניים.
פירותיו של תהליך זה ניכרו לאחר מלחמת העולם הראשונה. הקמת המדינה העיראקית על ידי הבריטים והענקת זכויות אזרח ליהודים, כמו ליתר התושבים, יחד עם ההשכלה המערבית שרכשו, התגלו כיתרונות שפתחו בפניהם את המנהל הממשלתי והפרטי והובילו אותם להשתלבות תעסוקתית יוצאת דופן בתחומים שמעולם לא נפתחו בפניהם קודם לכן. היהודים ראו בהישג זה תהליך של קידמה והאמינו שבהמשכו ימומש השוויון הפורמאלי גם בתחום החברתי והפוליטי, ברוח הלאומיות הליברלית והחילונית שהנהיגו המלך פייצל (1883-1933) והבריטים. במקביל לכך, עברו היהודים לדבר ולכתוב בערבית הספרותית, שנעשתה שפת המדינה. הערבית חיברה בין כלל אזרחי עיראק ובמהרה הפכה גם לשפת התרבות של יהדות עיראק. שורה ארוכה של סופרים, עיתונאים, משוררים ומוזיקאים מקרב היהודים החלו לפעול בזירת התרבות המקומית בפרץ של יצירה שהשפיעה על הזירה הספרותית במרחב הערבי. כל זאת נעשה מתוך הזדהות עם המדינה והעם בעיראק, עם הלאומיות הליברלית ועם התרבות הערבית. בשנות העשרים העילית האינטלקטואלית הזו ייצגה שכבה הולכת ומתרחבת של מעמד גבוה ובינוני שהיה מעורה בכלכלה ובחברה ובלטו בתוכו צעירים רבים, בוגרי מערכת החינוך המקומית.
אולם השינוי במעמדם של היהודים היה קצר מועד. בשלהי שנות השלושים הם כבר הפכו למיעוט בעייתי שעצם קיומו בעיראק נתפס כאיום על יציבות המדינה. היו לכך מספר גורמים. ראשית, עלייתה של תנועה לאומית מקומית שהייתה פחות ופחות ליברלית ומשקלו של היסוד האסלאמי בתוכה הלך וגבר, ועימו גבר גם תהליך הדרת המיעוטים הלא מוסלמים. רובד נוסף של עוינות כלפי היהודים התווסף בעקבות המאבק האנטי-קולוניאלי שנועד לשחרר את עיראק מן השליטה הבלתי-פורמאלית של הבריטים. לכל אלה נוספו גם חדירתה של האנטישמיות הנאצית והשלכות הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל. תהליכים אלו הובילו אל הפרעות שערכו תושבי בגדאד המוסלמית בשכניהם היהודים ב-1-2 ביוני 1941 ואשר נודעו בשם 'פרהוד'. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של יהודי בגדאד בעת החדשה שבה חוו טבח המוני כזה מידי שכניהם המוסלמים, אירוע ללא תקדים שלא ניתן להפחית מחשיבותו.
הפרהוד ערער את היסודות האידאולוגיים שהנחו את העילית הכלכלית והאינטלקטואלית המשתלבת של הקהילה היהודית. הוא גרם לצעירים היהודיים לחפש פתרונות בהצטרפות לתנועות מהפכניות, למפלגה הקומוניסטית ולתנועה הציונית. ואכן, מאות מבני הנוער היהודי נמשכו אל התנועה הציונית ואל דגלה הלאומי. המסגרת הציונית העניקה להם ייעוד אידאולוגי, תחושת שייכות וגאווה לאומית, תוך שהיא מבטיחה להם מולדת חדשה במקום המולדת העיראקית שהכזיבה.
העקירה היהודית מעיראק
עם הקמתה של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948 החלו רדיפות קשות נגד יהודים שהתבצעו בניצוחה של ממשלת עיראק. רבים מן העובדים בשירות הציבורי פוטרו, קנסות הוטלו על עשירי היהודים, מאות צעירים הוכנסו לכלא ושפיק עדס, יהודי עשיר שלא היה קשור לפעילות ציונית, הוצא להורג בתלייה באשמת שוא של סיוע למדינת ישראל.
ב-9 במארס 1950 חוקקה ממשלת עיראק את "חוק הוויתור על הנתינות" שאיפשר ליהודים להגר מעיראק בתנאי שיוותרו על אזרחותם ועל זכותם לשוב לעיראק. בתום שבועות אחדים הושג הסכם בלתי פורמאלי בין ממשלת עיראק ובין ישראל שהסדיר את הטסת האנשים אל יעד אחד ויחיד – מדינת ישראל. החוק נחקק בהנחה שיהיו כמה אלפי צעירים שיעזבו את עיראק אולם באופן מפתיע נרשמו מרבית יהודי עיראק ועלו לישראל ברכבת אווירית שהסתיימה בשלהי קיץ 1951. ההיקף הגדול של העולים נבע מן הנסיבות בהן התרחשה היציאה מעיראק. החשש מפני התנועה הלאומנית העיראקית, האנטי-קולוניאלית, האנטי-ציונית והאנטישמית, יחד עם השלכות הסכסוך היהודי-ערבי, כשכל פתרון של שלום אינו נראה באופק, ערערו את אפשרות הקיום של היהודים בעיראק. הרדיפות שעברו היהודים בשנים 1948-1949, המצב הכלכלי הקשה בעקבות הפיטורים ההמוניים, ההגבלות בתחום המסחר והפגיעות בהשכלת צעירים יהודיים ובחופש היציאה לחו"ל, הדגימו את חולשתם ואת הפיכתם לקורבן בסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל. מעתה ואילך, נראה היה שכל מתיחות או התפרצות אלימה במזרח התיכון תשפיע לרעה על מצב היהודים. בקהילה היהודית הלכה ורווחה תפיסה שלפיה הסיכויים לחיי יציבות ושוויון של הקהילה היהודית בעיראק קלושים ועדיף להצטרף אל הטיסות האוויריות המאורגנות על ידי ישראל ולעלות אליה. עם פקיעתו של "חוק הוויתור על הנתינות" במארס 1951 התברר שמרבית היהודים בחרו לעזוב את עיראק. החוק הפך לתוכנית טרנספר שהעבירה את מרבית יהודי עיראק למדינת ישראל. במקביל גם החרימה ממשלת עיראק את רכוש היהודים שיצאו.
בתום ההגירה הגדולה נותרו בעיראק כ-7,000 יהודים בלבד. מרביתם חיו בבגדאד, כ-800 יהודים נותרו בבצרה וכמה מאות נוספים נותרו בריכוזים קטנים בישובים אחרים. מקרב הנשארים בלטו אנשים שנמנו על העילית הכלכלית, החברתית והתרבותית של הקהילה. היו ביניהם בעלי נכסים וממון רב, בעלי עמדות בולטות בכלכלה ובחברה, וגם מבני העילית האינטלקטואלית שנטלה חלק פעיל בחיי המדינה ובחיי התרבות המקומית.
באמצע שנות השישים החלו רדיפות נגד שרידי הקהילה שמנו באותה עת כ-3000 יהודים בלבד. לאחר מלחמת ששת ששת הימים ביוני 1967, הפכו היהודים שעיר לעזאזל לכישלון צבא עיראק במלחמה ועם עליית מפלגת הבעת' לשלטון ביולי 1968 החלו רדיפות קשות ובכללן האשמות בריגול והוצאות להורג של יהודים. כמה עשרות יהודים נרצחו לאחר שנחטפו ונעצרו על ידי שרותי הביטחון במדינה. ב-1970 החלה בריחה של מאות יהודים לאיראן דרך הרי כורדיסטאן. חלקם הגיעו לישראל ואחרים הצטרפו לפזורה היהודית-העיראקית: בעיקר ללונדון שם קיימת הקהילה היהודית-עיראקית הגדולה ביותר מחוץ לישראל, וכן לניו יורק, לוס אנג'לס, מונטריאול וטורונטו בצפון אמריקה.
בזאת בא הקץ לנוכחות יהודית בת אלפיים ושש מאות שנים בבבל, ולהיסטוריה ארוכת השנים של היהודים באזור הפרת והחידקל.
פרופ' אסתר מאיר-גליצנשטיין
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומכון המחקר במרכז מורשת יהדות בבל
