מצרים

הקהילה היהודית במצרים הייתה קהילה חדשה, וזאת בניגוד לקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח הקרוב בעת החדשה, שהיו קהילות ותיקות. בראשית המאה התשע עשרה חיו במצרים כ-7,000 יהודים, מתוכם, כ-5,000 רבניים וכ-2,000 קראים. סביב אמצע המאה העשרים, חיו במצרים כ-80,000 יהודים. הגידול המשמעותי שחל במספר היהודים במצרים בפרק זמן של כמאה וחמישים שנים אינו כתוצאה מריבוי טבעי, אלא הוא תוצאה של הגירה מסיבית של יהודים אל מצרים, בעיקר מאמצע המאה התשע עשרה ואילך, הודות למעמדה האיתן מבחינה פוליטית וכלכלית בעידן האימפריאליסטי והקולוניאליסטי. המניע העיקרי להגירה היהודית למצרים היה פרנסה ולא גורם פנים-יהודי. המהגרים הגיעו מכל מחוזות הים התיכון, מהבלקן, מעיראק ומתימן, ממערב אירופה וממזרחה. מעניין לציין שבמשך רוב המחצית הראשונה של המאה העשרים אף פעל בקהיר תיאטרון ביידיש.

לקהילת מהגרים יש מאפיינים מובהקים: הדור הראשון עסוק בסוגיות קיומיות, ומהדור השני ואילך, בייחוד בעת החדשה, עסוקים בהשתלבות בחברת הרוב ובניצול התמורות שזימנה בתחומי המעמד האישי וההשכלה, וכפועל יוצא משניהם גם בתחום התעסוקה. בהעדר מסורת רציפה וחזקה, על הקהילה לחפש מקורות אחרים לעיצוב תרבותה ותודעתה.

קהילת יהודי מצרים – מאמצע המאה התשע-עשרה ועד ראשית המאה העשרים

הקהילה היהודית במצרים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים התאפיינה באדישות פוליטית ובמגמה מואצת של מודרניות והִתְחַלְּנוּת, מוקדמות וסוחפות יותר מבשאר הקהילות שבסביבתה. מגמות אלו השפיעו על חדירת הציונות למצרים ועל מעמדה. אף שראשית הפעילות הציונית במצרים הייתה כבר ב-1897, השנה שבה התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, היא נותרה שולית עד לאמצע שנות השלושים של המאה העשרים ובעצם עד לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בנובמבר 1945 אירעו פרעות ביהודי מצרים, אשר טלטלו אותם והעמידו את הציונות כחלופה הולמת. השפעה מצטברת ומרשימה הייתה לנוכחות החיילים היהודים הארץ-ישראלים בצבא הבריטי במצרים במהלך מלחמת העולם השנייה. הייתה זו חלופה של כוח, שהרשימה מאוד לנוכח חוסר האונים בעת הפרעות. כ-90% מיהודי מצרים סמוך לאמצע המאה העשרים היו נטולי כל אזרחות.

מלחמת העצמאות והשפעותיה על יהודי מצרים

כשפרצה במאי 1948 מלחמת העצמאות של מדינת ישראל, נתפסו היהודים בעיני סביבתם כאויב פוטנציאלי, והיו באחת לזרים בארצם. מאות מהם נעצרו ב-15 במאי 1948, וחלקם נכלאו יותר משנה במעצר מנהלי. בהמשך המלחמה נפגעו בעלי עסקים יהודים רבים, וחלקם נאלצו לעזוב את מצרים בהתרעה קצרה מאוד. רק כמחצית מיהודי מצרים הגיעו לישראל. עם תום מלחמת העצמאות נמצאו במצרים כ-50,000 יהודים. מספרם פחת בהדרגה, ושלושה אירועים משמשים "אבני דרך" בתהליך הזה: מבצע "סוזאנה", מבצע "מוסקטר" (הוא מבצע "קדש") ומלחמת ששת הימים.

1954, מבצע "סוזאנה" והשלכותיו על יהודי מצרים

ארחיב מעט על שלוש "אבני הדרך" ועל השפעותיהן הישירות והעקיפות. מבצע "סוזאנה" היה מהלך הרפתקני ונמהר של אגף המודיעין בצה"ל, שהפעיל בקיץ 1954 במצרים חוליה של צעירים יהודים אלכסדרוניים לפיגועים ביעדים בריטיים ואמריקנים. החולייה, וכמוה החולייה הקהירית, שהייתה כבר מנוונת, נלכדו בעקבות בגידת מפעילם, אברי אלעד. עוד נלכד בגללו סוכן ישראלי בכיר ומעולה שפעל אז במצרים, סא"ל מאיר (מקס) בינט. העניין עוררה סערה ציבורית ופוליטית, ובסופה (1963) נאלץ בן-גוריון לפרוש סופית מהממשלה. בעגה המקומית מכונה האירוע "עסק הביש", "הפרשה" ו"פרשת לבון".

התוצאה המיידית של מעצר הצעירים היהודים בקהיר ובאלכסנדריה הייתה גל מעצרים של מאות מיהודי שתי הערים, והקהילה היהודית כולה הוכתמה בחוסר נאמנות לשלטון. חיי היהודים הופקרו, פרנסת רבים נפגעה, לעתים ללא תקנה, ורבים נאלצו לעזוב את מצרים במהירות בלא שיחסלו את עסקיהם בצורה סדורה. המשמעות הכלכלית הייתה שרבים התרוששו בין לילה. העדר אזרחות כלשהי לרובם הקשה מאוד לספק הגנה כלשהי לבעלי האזרחות הזרה. כך יצרה מדינת ישראל גל חדש של פליטים יהודים.

1956, מבצע "קדש" (מבצע "מוסקטר") והשלכותיו על יהודי מצרים

התופעה נשנתה כעבור פחות משנתיים, במה שמכונה בישראל מבצע "קדש", ובספרות הזרה מבצע "מוסקטר", כשמו המוסכם בין שלוש השותפות – בריטניה, צרפת וישראל. ישראל נערכה אז גם למילוט יהודי מצרים, אם יהיה צורך בכך, אך בפועל ניצלו רק מעטים את האפשרות להגיע לישראל בחסות חיל הים. ההישג המשמעותי ביותר של ישראל היה אסטרטגי – מאז היא נתפסה, בעיקר בקרב מדינות ערב, כמעצמה אזורית, שאפילו אימפריות לשעבר משתפות עמה פעולה. יהודי מצרים שילמו מחיר אישי וקהילתי יקר בגין ההרפתקה הזאת. ישראל נתפסה במצרים כמחרחרת מלחמה וכמדינה בעלת נטייה אימפריאליסטית, ומאחר שבמשך שמונה השנים שקדמו למבצע טרחה מדינת ישראל הצעירה להציג עצמה כאחראית ליהודי כל העולם, זוהו יהודי מצרים כסוכניה. התוצאה המיידית הייתה גל מעצרים, פגיעה ברכוש ובנפש, ערעור הביטחון האישי וגירוש מאות מיהודי מצרים. אחרים בחרו לעזוב את מצרים לפני שיגורשו. אף באירוע הזה הרושם הוא שמדינת ישראל לא שקלה כראוי את השפעות "גל ההדף" כתוצאה מהמהלך הצבאי.

1967, מלחמת ששת-הימים והשלכותיה על יהודי מצרים

כשפרצה מלחמת ששת הימים כעבור אחת עשרה שנים כבר הייתה הקהילה היהודית במצרים מדולדלת ובמגמת גוויעה. לפי הערכות, במצריים חיו בשנת 1966 כ 25,000 יהודים. מלחמת ששת הימים  פרצה בשל מהלך מצרי שיצא משליטה, ובעקבותיה שוב היו בני הקהילה חשופים למעשי אלימות מצד השלטון. המלחמה המיטה את מכת המוות על הקהילה. כיום, בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת, נותרו בה זקנים אחדים,  ואין קהילה יהודית במצרים.

הקהילה היהודית במצרים לא הייתה ציונית מובהקת דווקא מפני שהייתה קהילת מהגרים מודרנית. גם הקרבה לארץ ישראל לא המריצה להזדהות עם הציונות, שכן מצרים הציעה חיים מודרניים, מתקדמים ונוחים יותר. עם זאת, חלופת ההגירה הייתה נוכחת כל העת, ויהודים במצרים מימשו אותה במאה העשרים, לפני קום המדינה ומשקמה. מצרים משמשת מקרה בוחן מסקרן ופורה לבחון כיצד השפיעה מדינת ישראל במעשיה ובמחדליה על מעמד היהודים במדינות האסלאם. יהודי מצרים מימשו את אפשרות ההגירה לאירופה, לאוסטרליה ולאמריקה במהלך כל המאה העשרים. המהלך הפחות מובן מאליו הוא עליית רבים מהם לארץ גם בלא זהות ציונית מובהקת.

התחסלות הקהילה היהודית במצרים היא אפוא תוצאה מורכבת של צביונה המיוחד של הקהילה בהשוואה לקהילות אחיות במרחב הים תיכוני, של מעשים ומחדלים של מדינת ישראל ושל חלופות והזדמנויות שעמדו על הפרק ועימתו אידאולוגיה – בעיקר ציונית או קומוניסטית – עם הזדמנויות כלכליות ושיקולים משפחתיים.

פרופ' נחם אילן, המכללה האקדמית חמדת