קהילות

בניגוד לקהילות יהודיות אחרות במדינות מוסלמיות במזרח התיכון ובסהר-הפורה, שכמעט לא נותר מהן זכר, באיראן קהילה גדולה של יהודים, שמונה על-פי הערכות שונות בין 15 – 30 אלף יהודים.  זו הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח התכון מחוץ לגבולות מדינת ישראל.

כמרבית הקהילות היהודיות, שחיו למעלה מאלף וחמש מאות שנה בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה (המשרק והמגרב), יהדות אלג'יריה חדלה מלהתקיים. עשרות יהודים נותרו בה בלבד, ולרוב, אלה הן נשים יהודיות שנישאו למוסלמים (או להיפך). אף שהמגמה הזאת לדחוק החוצה את היהודים מארצות מוסלמיות לא פסחה על אף קהילה, יציאתם של כמאה ושלושים אלף יהודים נושאת כמה מאפיינים הייחודיים ליהדות אלג'יריה בלבד, הנגזרים, במידה רבה, מתולדותיה המיוחדים של קהילה זו, ובמרכזן, המעמד המיוחד שהיהודים נהנו ממנו עם הפיכתם לצרפתים לכל דבר ועניין.

ב-1948 מנתה קהילת יהודי לבנון כ-5,000 יהודים. בשיאה, ערב מלחמת האזרחים הראשונה מנתה הקהילה היהודית כ 15,000. רוב היהודים בלבנון התגוררו בבירות, מאות בודדות חיו בצידון ועוד מספר משפחות – בטריפולי ובערים אחרות. היהודים עזבו את לבנון עד לשנת 1969 במספר גלי הגירה נפרדים, חלקם לישראל וחלקם לאירופה ולאמריקה הדרומית. השאר עזבו במהלך מלחמת האזרחים השנייה שפרצה ב-1975.

בשיאה מנתה הקהילה היהודית בלוב כ - 35,000 יהודים; רובם עלו לארץ בין השנים 1949 – 1950, חלקם היגרו לאיטליה. בנובמבר 1945 ארע פוגרום קשה במיוחד ביהודי לוב, בעקבות הפוגרום עזבו את לוב כ 3,000 יהודים (כעשרה אחוזים מכלל הקהילה). מיד לאחר הקמת מדינת ישראל פרץ פוגרום נוסף ביוני 1948 בו נרצחו 14 יהודים. ההרעה במצב של יהודי לוב הביאה את הסוכנות היהודית לפעולה זריזה להבאת יהודי לוב לישראל; כ 30,000 יהודים עלו לישראל בין השנים 1948 - 1950 ורק מאות בודדות נשארו בטריפולי. אלו היו האחרונים לעלות לארץ, בעקבות פוגרום גדול שארע בלוב בעקבות מלחמת ששת הימים. כיום לא נותרו יהודים בלוב.

הקהילה היהודית במצרים הייתה קהילה חדשה, וזאת בניגוד לקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח הקרוב בעת החדשה, שהיו קהילות ותיקות. בראשית המאה התשע עשרה חיו במצרים כ-7,000 יהודים, וסביב אמצע המאה העשרים, חיו במצריים כ-80,000 יהודים. הגידול המשמעותי שחל במספר היהודים בפרק זמן של כמאה וחמישים שנים הוא תוצאה של הגירה מסיבית של יהודים אל מצרים, הודות למעמדה הפוליטי והכלכלי האיתן. מלחמת העצמאות ותוצאותיה הובילו להגירה מאסיבית של יהודים, ובשנת 1948 נותרו במצרים כ 50,000 יהודים. במהלך העשורים הבאים פחת בהדרגה מספר היהודים במצרים, ושלושה אירועים משמשים "אבני דרך" בתהליך הזה: מבצע "סוזאנה", מבצע "מוסקטיר" (הוא מבצע "קדש") ומלחמת ששת הימים. כיום אין כמעט יהודים במצרים.

במהלך המאה העשרים, עזבו קהילות יהודיות את מרוקו במספר גלי הגירה נפרדים; רובם המכריע עלו ארצה. בשעה שיהודי מרוקו חיו בד"כ בבטחה וביחסי שכנות טובים עם סביבתם, הרי שעם קום מדינת ישראל, אירעו מספר פוגרומים ביהודים. הקמת מדינת ישראל מחד, והעצמאות שזכתה לה מרוקו בשנת 1956 מאידך, היו לגורמים מכריעים בעלית היהודים הגדולה לישראל (מבצע "יכין", בין השנים 1964-1961)

עדן, שוכנת בדרום חצי האי ערב והיא כיום חלק מתימן. החל משנת 1839 הייתה עדן מושבה בריטית וחלק מהאימפריה ההודית בריטית.  לאחר מאבקי שחרור מהשלטון הבריטי, עדן וסולטנויות סמוכות קבלו עצמאות בשנת 1967 והוכרזו בשם: "דרום תימן". בשנת 1990 נערך איחוד מרצון של דרום תימן עם צפון תימן. משנת 1994 ואילך מתחוללת בתימן מלחמת אזרחים, בין צפון תימן לדרום תימן, לצד מלחמות שבטים עקובות מדם.

הגירת היהודים מסוריה החלה כבר בשליש האחרון של המאה ה-19 בשל סיבות ומניעים שלא היה להם עדיין כל קשר למאבק הפוליטי עקוב הדמים בין שאיפות התנועה הציונית בארץ ישראל לבין שאיפות התנועה הלאומית הערבית באותו חבל הארץ. עם קום מדינת ישראל, והתחזקות ההשפעה הציונית בסוריה, החלו היהודים בסוריה לסבול מהצרת צעדיהם. יומיים לאחר החלטת האו"ם התנפל המון ערבי מוסת על השכונות היהודיות בערי סוריה, הצית את בתי הכנסת וקרא קריאות לנקמה ביהודים. האווירה האנטי יהודית הולידה גלי הגירה של יהודים מסוריה. עם התגברותו של הלחץ הבינלאומי על סוריה, באמצע אפריל 1992 הודיע הנשיא אלאסד כי יתיר את יציאתם החופשית של היהודים. תהליך ההגירה הארוך והמתמשך של יהודי סוריה שהחל במחצית השנייה של המאה ה-19, הסתיים על סיפה של המאה ה-21, עת התרוקנה סוריה מתושביה היהודים.

בשנים 1950-1951 יצאו את עיראק כ-125,000 יהודים. רובם עזבו במסגרת "חוק הוויתור על הנתינות" שחוקקה ממשלת עיראק ואשר אפשר את יציאתם למדינת ישראל, ומיעוטם הבריחו את הגבול לאיראן ומשם המשיכו לישראל וליעדים אחרים. בשלהי 1951 נותרו בעיראק כ-7,000 יהודים בלבד, מתוך קהילה גדולה ומפוארת ששנתיים קודם מנתה כ-135,000 יהודים.

ראשית העלייה וההגירה של יהודי תוניסיה החלה לאחר מלחמת-העולם השנייה ולאור האירועים הקשים שחוותה תוניסיה במלחמה זו. לאחר מלחמת ששת-הימים עזבו אחרוני היהודים את תוניסיה ונותרה בה קהילה יהודית קטנה מאוד שאיבדה את יכולת השפעתה על מה שקורה במדינה. מתוך כ 100,000 יהודי תוניסיה כמחציתם עלו לארץ וכמחציתם היגרו לצרפת.

עליית יהודי תימן לארץ ישראל הייתה תהליך הדרגתי שראשיתו בסוף המאה ה 19 ושיאו באמצע המאה ה-20 עם עלייתם לישראל של כ- 50,000 יהודים, הרוב המכריע של הקהילה. בשעה שעד לסוף שנת 1950 יצאו רוב היהודים מתימן, הרי שכמה אלפים בחרו להישאר. בשנים 1951 – 1962 עלו עוד כ- 1,300 יהודים. לאחר ההפיכה הרפובליקנית בשנת 1962 נאסר על היהודים לצאת מתימן. רק בשנת 1991 התירו שלטונות תימן ליהודים להגר, ובמהלך שנות התשעים באו כמה מאות לישראל. המצב הפוליטי הפנימי המעורער בתימן ומלחמת האזרחים מתחילת המאה ה-21 גרמו לכך שבסוף העשור הראשון של המאה ה-21 רוב היהודים עזבו את תימן והיגרו לישראל, אחרים פנו לארצות הברית ולאנגליה. כיום כנראה לא נותרו כלל יהודים בתימן.