ביוני 2014, חוקקה הכנסת את חוק "יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ואיראן". מטרת החוק כלשונו היא להעלות את המודעות "בקשר לפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן ולזכויותיהם לפיצוי". חוק זה בא בהמשך ל"חוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן" שחוקק ב-3 למרץ 2010, ולפיו "במסגרת משא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון, תכלול הממשלה את נושא מתן פיצוי על אבדן רכוש לפליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן, לרבות רכוש שהיה בבעלות קהילה יהודית בארצות אלה".

ברחבי המזרח התיכון ובצפון אפריקה חיו ופעלו במשך אלפי שנים קהילות יהודיות ענפות ותוססות, שידעו גם ליצור קשרי תרבות וכלכלה בינן לבין עצמן. במהלך ימי הביניים היוו קהילות אלה את החלק הגדול, הפעיל והמשמעותי של העם היהודי.

עם עליית האסלאם במאה השביעית הוגדר מחדש מעמדם החוקי של היהודים. בהיותם חלק מ"אנשי הספר" (אהל אלכתאב), כלומר משתייכים לדתות מונותאיסטיות, השלטון המוסלמי הגדיר אותם, כמו גם את הנוצרים והזורואסטרים, במעמד של בני חסות (ד'מה). מתוקף מעמדם זה הם הורשו להמשיך להחזיק בדתם ולנהל באופן עצמאי את חיי הקהילה שלהם וזאת בתמורה לתשלום מס הג'זיה ולשורה של חוקים מגבילים בתחומי הלבוש, הפרנסה ותנאי החיים. במסגרת הד'מה הצליחו היהודים בארצות האסלאם לנהל חיי דת וקהילה פוריים ואף ליצור את יצירות הרוח שהן עד היום נכסי צאן הברזל של התרבות היהודית כולה. עם זאת הם ידעו לעתים גם תקופות קשות מאוד של שמד ורדיפות. למרות החסות שהוענקה להם, היו חיי היהודים בארצות אלה שבריריים ונתונים לגחמותיהם של שליטים ומשטרים שונים. הם היו נתונים במתח מתמיד בין שייכות וחיים ובין זרות ורדיפות.

באמצע המאה התשע-עשרה חלו שינויים מהותיים בארגונה של האימפריה העות'מאנית שבתחומיה חיו מרבית יהודי האסלאם. בהשפעת עליית הלאומיות באירופה, חוקקה גם האימפריה העות'מאנית שורת חוקים הידועה בשם תנטי'ימאת. במסגרת חוקי התנט'ימאת, בוטלו חוקי הד'מה והיהודים זכו, לפחות להלכה, לשוויון חוקי וחברתי. כאזרחי המדינה ולא כבני העדה היהודית.

בתקופה זו החל תור הזהב של יהודי ארצות ערב. לצד השיפור שחל במעמדם החוקי הודות לכיבושים הקולוניאליים של בריטניה, צרפת ואיטליה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, החל תהליך פריחה ושגשוג בחייהם של קהילות יהודיות בכל חלקי עולם האסלאם. מצבם של היהודים השתפר כמעט בכל תחום: במשפט ובעסקים, בתרבות ובאמנות, בעיתונות ובממשל. כשם שבווינה, ברלין ובודפשט חלה פריחה יהודית גדולה באותה תקופה, כך גם בבגדאד בקזבלנקה, באלכסנדריה ובטריפולי, תרמו יהודים תרומה ניכרת לשגשוגן של החברות הערביות שבתוכן חיו.

תפנית ניכרת במעמדם של היהודים בארצות האסלאם חלה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, עם עלייתן של תנועות לאומיות פן ערביות ופן אסלאמיות ששאפו להדגיש את המאחד בין המדינות הערביות השונות. עלית הלאומיות הערבית, שבחלק מן המדינות הושפעה גם מהפשיזם האיטלקי ומהנאציזם הגרמני, במקביל להתפתחות הסכסוך הישראלי-ערבי בארץ ישראל, הביאו להתערערות מעמדם של היהודים בארצות אלו. פגיעות פיזיות, פוגרומים ומעשי אלימות נעשו תכופים יותר. כך למשל, בפוגרום בן יומיים ביהודי עיראק ("הפרהוד") בחג השבועות 1941 נרצחו לפחות 180 יהודים ואלפים נפצעו. בטריפולי שבלוב התרחש בנובמבר 1945 פוגרום בן ארבעה ימים שבמהלכו נרצחו 133 יהודים, אלפים נפצעו, בתי כנסת חוללו וחנויות הועלו באש. פוגרום נוסף התרחש גם בקהיר ובאלכסנדריה, שבמהלכו נרצחו 6 יהודים ומאות נפצעו.

לאחר אישורה של תוכנית החלוקה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 והקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, התגברו הפגיעות ביהודים בכל רחבי המזרח התיכון ובצפון אפריקה. אף כי בשלבים שונים, לא ביקשו יהודים רבים דבר פרט לאפשר להם להיות אזרחים נאמנים, ראתה בהם הסביבה המוסלמית, בחלק מהמדינות, "גיס חמישי" ואויבי העם. היהדות זוהתה עם הציונות, והיהודים כולם נחשבו לאויבים. במדינות מסוימות נאסרו יהודים ועונו, פוטרו ממקומות העבודה שלהם, נכסיהם עוקלו או הולאמו, ורבים אף נרצחו. כך למשל, בדמשק שבסוריה נרצחו 13 יהודים באוגוסט 1948, ובחלב נבזזו חנויות, משרדים ובתי כנסת. בעיר הנמל עדן נרצחו כ-100 יהודים בפרעות שנמשכו שלושה ימים בדצמבר 1947. בקהיר ובאלכסנדריה נרצחו עשרות יהודים ומאות נפצעו בהתפרעויות ומעשי חבלה בקיץ 1948. במקביל אירע טבח בערים אוג'דה וג'ראדה שבמרוקו, ובו נרצחו 42 יהודים. כתוצאה מכך, בכל מדינות ערב מצאו עצמם היהודים במצב שלא אפשר להם להישאר בהן עוד. החברה הכללית המוסלמית הבהירה להם בדרכים שונות כי הם אינם רצויים עוד ובחלק מן המקרים אף גירשה אותם.

ספרי תורה מחוללים בבית הכנסת "הגדולה" שבתוניס. בית הכנסת נחרב וספרי התורה שבו נקרעו, במהלך הפגנות מחאה שנערכו נגד מדינת ישראל ביום 5 ביוני 1967 (פרוץ מלחמת ששת-הימים). מקור: אוסף לוסיאן חידאד, באדיבות ד"ר ויקטור חיון.

מציאות זו של דחיקת היהודים מהסביבה ומהמנגנונים החברתיים בהם חיו ופעלו, ביחד עם אפשרות מימושם של גורמי משיכה עמוקים לארץ ישראל כמו הזיקה לארץ, הציונות והתקוות המשיחיות, היו הרקע ליציאה ההמונית של היהודים מארצות ערב.  הנתונים המספריים מספרים את הסיפור: בשנת 1945 חיו בארצות האסלאם כמליון יהודים, בשנת 1966 חיו בארצות אלו כמאתיים וששים אלף יהודים, בשנת 1975 כמאה וחמישים אלף יהודים, וכיום חיים בכל ארצות אלו אלפי יהודים בלבד.

מנתונים אלו מצטיירים קוויה של תופעה ייחודית ויוצאת דופן: בין סוף מלחמת העולם השנייה והקמתה של מדינת ישראל ועד לימינו התרוקנו כמעט לחלוטין ארצות ערב ואיראן מתושביהן היהודיים. באחדות מהמדינות הצטמצמה מאד הנוכחות של יהודים, ואילו באחרות, נעלמה לגמרי. כך למשל, באלג'יריה, בלוב, במצרים ובעיראק, לא נותר שריד מהקהילות היהודיות המפוארות שהתקיימו בהן במשך מאות שנים. יהודים אלה יצאו וגורשו לארצות שונות, אך תפקיד מיוחד היה לעובדה כי עתה, עם הקמתה של מדינת ישראל, להבדיל מן העבר שבו נאלצו היהודים להמשיך לחיות תחת שלטון האסלאם למרות מעמדם המשפטי הנחות ולמרות ההשפלות התמידיות שהיו מנתן חלקן, נפתח בפניהם אופק חדש ופתח לתקווה. מדינת ישראל מצדה, פעלה גם היא לקליטה של כשבעים אחוזים מיהודי ארצות ערב ואיראן.

הריכוז הרב של יוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם במדינת ישראל, עשויה לקדם פיוס היסטורי עמוק בין ישראל לשכנותיה. הכרה אמיתית של מדינות ערב בתפקיד ההיסטורי שמילאו יהודים בארצות האסלאם לאורך הדורות עשויה לקדם הבנה בין יהודים ומוסלמים ולהבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, באמצעות הסכמי שלום שמבוססים על כבוד והכרה הדדיים. 

אתר זה שמוקדש לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, מבקש גם לצייר את ההיסטוריה המפוארת של הקהילות היהודיות שחיו ופעלו במשך מאות ואלפי שנים בארצות אלו.  

הבנת מכלול ההקשרים בתוכן פעלו וחיו קהילות יהודיות בארצות האיסלאם, תאפשר להבין לאשורן את תופעות הגירוש, היציאה והפליטות היהודית, ואת עומק תרומתן של הקהילות היהודיות לחברות בתוכן הן חיו, ואת עומק תרומתן להקמת המדינה ולחברה הישראלית ככלל.