ב-1948 מנתה קהילת יהודי לבנון כ-5,000 יהודים. בשיאה, ערב מלחמת האזרחים הראשונה מנתה הקהילה היהודית כ 15,000. רוב היהודים בלבנון התגוררו בבירות, מאות בודדות חיו בצידון ועוד מספר משפחות – בטריפולי ובערים אחרות. היהודים עזבו את לבנון עד לשנת 1969 במספר גלי הגירה נפרדים, חלקם לישראל וחלקם לאירופה ולאמריקה הדרומית. השאר עזבו במהלך מלחמת האזרחים השנייה שפרצה ב-1975.
לבנון ויהודייה – "השער לארץ-ישראל"
הישות המדינית לבנון, נוסדה בספטמבר 1920 תחת מנדט בריטי, במטרה לענות על צרכיהם הבטחוניים והלאומיים של הנוצרים בהר הלבנון, ובראשם צרכי העדה המארונית. המדינה כללה, בנוסף לעדות הנוצריות גם מוסלמים סונים, שיעים, דרוזים ועוד עדות רבות קטנות יותר. נקבע כי הנשיא המכהן ישתייך תמיד לעדה הנוצרית ואילו ראש הממשלה ישתייך לעדה המוסלמית-סונית. הרכב הפרלמנט נקבע על פי מפתח עדתי, לפיו כל עדה מקבלת נציגים על פי גודלה. מצב זה השליך על מעמד היהודים במדינה, משום שבניגוד לשאר מדינות המזרח התיכון, היהודים לא היוו מיעוט בתוך חברת רוב מוסלמית, אלא עדה אחת מבין עדות רבות. היהודים מיעטו לקחת חלק בפוליטיקה הלבנונית, וממילא מספרם היה קטן מכדי לשלוח ציר משלהם לפרלמנט. את האינטרסים היהודיים ייצג בדרך כלל נציג העדה הפרוטסטנטית שייצג את כלל העדות הקטנות בלבנון.
עד להקמת מדינת ישראל, היה קשר הדוק בין יהודי לבנון לבין היישוב העברי בארץ ישראל. האוניברסיטה האמריקנית בבירות היוותה יעד לצעירים רבים מארץ ישראל; כמו כן, לבנון היוותה אבן שואבת לתיירות, ורבים מבני היישוב העברי נסעו בקיץ לבלות בעיירות הקיט שבהרי הלבנון, ובחורף – לאתרי הסקי. גם קשרי מסחר ענפים התקיימו בין סוחרים יהודים לבנונים לבין היישוב העברי בארץ ישראל. רוב הנהגת הקהילה היהודית בלבנון השתייכה לארגון 'בני ברית' הפרו ציוני.
לבנון היוותה את 'השער לארץ ישראל', ודרכה עברו רבים מן העולים לארץ מאירופה בסיועם של בני הקהילה. אחד מראשי הקהילה, יוסף פרחי, היה אחראי מטעם היישוב העברי על ניפוק אשרות עליה (סרטיפיקטים). כמו כן, יהודים רבים לקחו חלק בהברחת עולים באופן אי-לגאלי לארץ.
יהודי לבנון ומאורעות תרפ"ט
המאבק הערבי-יהודי ביישוב היהודי חלחל לתוך לבנון השכנה וסיכן גם את יהודי לבנון. לאחר מאורעות תרפ"ט, הורתה הנהגת הקהילה להצניע את הפעילות הציונית. הפגנות רבות נערכו מול השכונה היהודית ועוררו חרדות בלב ראשי הקהילה. בשנות השלושים הפך היחס ליישוב העברי וליהודי לבנון למרכיב בלתי נפרד מהפוליטיקה הלבנונית. מוסלמים סונים הזדהו עם הפלסטינים ולעומתם נוצרים מארונים שאפו ליצור 'ברית מיעוטים' עם היישוב העברי. ארגון הפלנגות הנוצרי, שנוסד ב-1936, לקח את יהודי לבנון תחת חסותו והגן עליהם. היהודים מצידם בחרו כאיש אחד במועמד מטעם הפלנגות לפרלמנט.
עצמאות לבנון
קבלת העצמאות של לבנון ב-1943 לא שינתה את מצב היהודים. הם הוכרו כאחת העדות בלבנון, ואף השפה העברית הוכרה כשפה זרה בתעודת הבגרות הלבנונית. לאחר הקמת המדינה היו מספר פגיעות נקודתיות ביהודים. ב-1950 פוצץ בניין בית ספר אליאנס ומנהלת בית הספר נהרגה. ב-1952 נאסר על ארגון 'מכבי' ועל אגודת 'בני ברית' לפעול. עם זאת, השלטונות המשיכו להתייחס ליהודי לבנון כאל אזרחים שווים והפלנגות הגנו עליהם מפני פגיעות חמורות יותר. בניגוד ליהודי ארצות ערב האחרות, ליהודי לבנון היה חופש תנועה, והם יכלו לצאת מהמדינה ולהיכנס אליה כאוות נפשם. יחס סובלני זה כלפי היהודים, הביא להגירה מוגברת של יהודים מארצות שכנות אל לבנון: מסוריה בעיקר, וכן מעיראק ומתורכיה. מספרם של היהודים בלבנון טיפס על פי הערכות עד לכ-15,000.
1958, ראשית חיסול הקהילה היהודית
מפנה חל לאחר המשבר שאירע ב-1958. האיחוד הסורי-מצרי (קע"ם), שאף לצרף את לבנון לאיחוד, בתמיכת רבים מהמוסלמים במדינה; מן הצד השני, ממשלת לבנון בתמיכה של הפלאנגות המארוניות, נאבקה לשמור על לבנון כמדינה עצמאית נפרדת.
יהודי סוריה שהשתקעו בלבנון חשו מאויימים משני הצדדים. סוריה, שפעלה בגלוי בקרב תומכי קע"ם בלבנון, ראתה בהם בוגדים. המודיעין הסורי ערך לעתים חיפושים בשכונה היהודית בבירות אחר אלה שברחו מהגיוס לצבא סוריה. מן הצד השני, בקרב תומכי לבנון העצמאית, עלה סנטימנט אנטי סורי. הם לא הבחינו תמיד בין הסורים הרבים ששהו בלבנון ליהודי סוריה שברחו ממנה מפחד השלטונות. בשנת 1959 הייתה הגירה מוגברת של יהודים סורים, אל מחוץ ללבנון, ומספר היהודים צנח לכ-6,000 נפשות. כמו כן, יהודים נוספים ברחו מסוריה עצמה, דרך לבנון, לאמריקה הדרומית ולישראל. שלושה מנכבדי קהילת בירות הפעילו רשתות הברחה שיסייעו לתנועת הבריחה האינטנסיבית. אחת מהן, שולה קישק כהן, נתפסה ב-1961, היא ישבה במאסר עד לשחרורה במסגרת חילופי שבויים עם מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.
השפעות מלחמת ששת-הימים
לאחר מלחמת ששת הימים החל מאזן הכוחות הפוליטי בלבנון להשתנות. הגעתם של פליטים פלסטינים רבים זעזעה את האיזון העדין שבין העדות. הפליטים, ברובם מוסלמים, הפכו לגורם חזק בפוליטיקה הלבנונית, לא רק יהודי לבנון חשו שהקרקע בוערת תחת רגליהם, אלא גם נוצרים רבים. עד 1970 חלה הגירה מוגברת של יהודים מלבנון, במקביל להגירה כללית ממנה. מספר היהודים ירד לכ-2,000. מלחמת האזרחים שפרצה ב-1975 העמידה את השכונה היהודית בבירות במרכז הקרבות, בשל מיקומה בין השכונות הנוצריות לשכונות המוסלמיות. יותר ממחצית היהודים שנותרו עזבו אותה ומספר בני הקהילה ירד למאות בודדות, שהיו מפוזרים בין השכונות הנוצריות ויישובי הדרוזים בהרים. כניסת צה"ל ללבנון הקלה על המעבר למדינת ישראל. עם נסיגתו של צה"ל מלבנון ב-1984, עזבו רוב בני הקהילה שנשארו בבירות וכן המשפחה היהודית האחרונה שחיה בצידון. המעטים שנותרו סבלו מאוד מארגוני השיעים ובראשם חזבאללה. חלק מבני הקהילה היהודית נחטפו ונרצחו, והשאר נאלצו לעזוב גם הם. כיום על פי הערכות ישנם בלבנון מספר לא ידוע של תושבים שאחד מהוריהם הוא יהודי. אף אחד מהם אינו רשום כיהודי.
ד"ר גיא ברכה, המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אוניברסיטת בר-אילן
