ד"ר מנשה ענזי, המחלקה להסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' ליאור שטרנפלד, המחלקות להיסטוריה וללימודי יהדות, אוניברסיטת פן-סטייט
במחקר ההיסטורי-תרבותי של הקהילות היהודיות בארצות ערב ואיראן, אפשר להבחין בשתי גישות עיקריות: הגישה האחת, מציעה מבט פנים-יהודי על מעמדן של קהילות יהודיות בתוך סביבתן הלא יהודית. גישה זו מטפחת תפיסה הרואה את העבר היהודי בגולה כרצף של סבל וייסורים, ובהתאמה, את סיום הנוכחות היהודית בארצות ערב ואיראן היא מתארת על פי תבנית אחת שמשותפת לכל הקהילות היהודיות באשר הן. גישה זו זכתה במחקר לכינוי "התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית".
הגישה השניה, מדגישה את השתלבותם של היהודים בחברה המוסלמית, ומקדמת תפיסה לפיה נהנו היהודים מחיים הרמוניים ואוטונומיים במדינות בהן הם חיו. גישה זו מדגישה את היותם של היהודים אך קהילה אחת מני רבות אשר מרכיבות את הפסיפס האנושי של חברות המזרח התיכון.
עם זאת, בבואנו לספר את סיפורן של קהילות ישראל במזרח, ראוי לזכור שמערכות היחסים של היהודים עם סביבתם המוסלמית היו מורכבות ורבות פנים.
בשנים האחרונות קיימת מגמה במחקר האקדמי בארץ ובעולם, כולל באקדמיות במדינות ערביות, לשמר ולהנציח את העבר המשותף ליהודים ולמוסלמים, ואת המורשת היהודית המפוארת של היהודים בארצות אלו.
